ירושלים ציוני דרך

תיעוד השם ירושלים

התעודות הראשונות שבהן נזכר שמה של ירושלים בדומה לשמה העברי הן כתבי המארות המצריים משנת 3,800 לפנה"ס לערך. שמה של העיר מופיע בהם "אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה "רֻשַׁלִמום". מאוחר יותר מופיע שמה של העיר "אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה- 14 לפנה"ס.
לירושלים שמות רבים. על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. אלו העיקרים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְרוּשָׁלִַם (בלא יו"ד) יְפֵה נוֹף וְעִיר דָּוִד. בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים בצורה "ירוסלם" או "היירוסולימה". פירוש המילה "היירוס" ביוונית הוא "קדוש".

ירושלים – בין כיבוש לחורבן

על פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקִרבה ל"מעיין הגיחון". בשנת 1909 מצאה משלחת של החוקר פרקר בסביבות מעיין הגיחון ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה ובהם שברי חרס המשמשים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה ככל הנראה במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה- 14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.
עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס. על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית עד שדוד המלך כבשהּ והפכהּ לבירתו. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון בשנת 1,000 לפני הספירה לערך. הבית הראשון עמד על תלו כ- 400 שנה. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה בידי האימפריה הבבלית. אחרי ניסיון מרד של המלך צדקיהו נגד השלטון הבבלי הטיל נבוכדנצר השני מלך בבל מצור על העיר ובשנת 586 לפנה"ס כבש את העיר. כעבור כחודש הרס נבוזראדן (שר צבא בבל) את העיר, שרף והחריב את בית המקדש הראשון. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר בשומרונים.
עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה, הוקמה ירושלים מחדש והייתה לבירת הפרובינציה היהודית. רבים מהגולים שבו לירושלים, העיר חזרה להיות עיר יהודית מרכזית והוקם בה בית המקדש השני. בית המקדש השני נבנה בתקופת שיבת ציון במאה ה-6 לפני הספירה, (כ- 70 שנה אחרי חורבן הבית הראשון). בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה בלא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב-167 לפנה"ס ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס.
בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשות טיטוס לשערי ירושלים. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 לספירה ובית המקדש חרב. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ונחשבה דת עיקרית ברחבי ארץ ישראל ובירושלים. אחרי מרד בר כוכבא, בין השנים 135-132, התרוקנה ירושלים כמעט לגמרי מיושביה היהודים. ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס. בשנת 130 לספירה בנה אדריאנוס על חורבות ירושלים עיר רומית ושמה איליה קפיטולינה ואסר על היהודים להיכנס לתחומה. בשנת 133 לספירה כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית כעבור שלוש שנים. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת, עם פינויה ההדרגתי של רומי מהעיר. ואולם בראשית התקופה הביזנטית בימי הקיסר קונסטנטינוס שבה ועלתה קרנה ונתפסה עיר קדושה לנצרות. העיר הייתה למרכז דתי חשוב והוקמו בה כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות. הביזנטים שלטו בירושלים עד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. בשנת 636 הגיעו ערבים מוסלמים אל שערי ירושלים. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצה ואת כיפת הסלע. הבנייה הושלמה בשנת 691. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות ובמהלכה ניצלו את המצב הסלג'וקים ובשנת 1071 כבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה. הכיבוש הערבי המוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד ואת העיר מילאו מוסלמים ויהודים רבים, שהורשו אחרי שנים ארוכות לשוב אליה. עם הכיבוש הצלבני חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים ל-100 שנים. בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, האוכלוסייה הנוצרית סולקה והעיר הייתה למוסלמית מובהקת 700 שנה.
לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים ולבסוף נפלה בידי הממלוכים שהחזיקו בה עד שנת 1516. האוכלוסייה היהודית הורשתה לשוב לירושלים עם הכיבוש הממלוכי אך לקח לה זמן רב להתבסס. ב-1517 נכבשו ירושלים וארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם ולקראת סוף המאה אף מנה יותר מ-11,000 נפש. הקהילה היהודית הייתה הגדולה בקהילות העיר.

השפעה אירופית

במאה ה-19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופיות לגלות עניין בארץ ישראל ובירושלים. מחקרים ופרסומים שונים עליהן ראו אור, והמעצמות האירופאיות החלו לבנות בעיר ולהציב בה קונסולים ואנשי דת. הבנייה האירופית הייתה דתית ותרבותית בעיקרה. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגברה ההשפעה האירופית בארץ ישראל ובירושלים, בין השאר באמצעות הקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שכונה יהודית שייסד סֵר משה חיים מונטיפיורי. משכנות שאננים הייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. בד בבד ממחצית המאה ה-19 החל גידול באוכלוסייה היהודית בעיר. ולכן אלו היהודים שיצאו ראשונים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה במחצית השנייה של המאה. נוסף על משכנות שאננים בשכונות החלוציות שייסדו היו: מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד, מאה שערים ועוד.

המנדט הבריטי

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי. הבריטים קבעו את ירושלים בירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים ובהם מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי. ירושלים שימשה באותה עת גם המרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

החלטת החלוקה ומלחמת העצמאות

בכ"ט בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) הצביעה העצרת הכללית של האומות המאוחדות בעד התוכנית לחלוקת ארץ ישראל (החלטה 181). לפי התוכנית חולקה ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ולמדינה ערבית ואילו מרחב נפרד של ירושלים ובית לחם היה תחת ריבונות האו"ם. הערבים פעלו למנוע את הגשמת ההחלטה ולהגיע לשליטה ערבית או פלסטינית ריבונית על כל רחבי הארץ. למחרת היום פרצת מלחמת העצמאות. הם חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. חטיבת המחוז "עציוני" הייתה אחראית להגנה על העיר ועל היישובים סביבה. הפלמ"ח מונה על פרוזדור ירושלים. שיירות של משוריינים הצליחו בקושי לפרוץ את הדרך אל העיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. הערבים הגיעו ללטרון וניהלו קרבות כבדים. במבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים. ואולם מסוף אפריל נחסמה הדרך כליל והעיר ירושלים הייתה נתונה במצור מוחלט. עם סיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל וההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, פלשו צבאות ערב לישראל. המלחמה התעצמה והעמידה את המדינה הצעירה בסכנת קיום. העיר העתיקה נפלה בידי הירדנים, והמצור על העיר נמשך עד פריצת דרך בורמה שבה נסעו שיירות לירושלים ברציפות ובביטחון יחסי. בנובמבר 1948 הוכרז על הפסקת אש והמלחמה הסתיימה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים – בירת מדינת ישראל. בין השנים 1948 ו-1967 הייתה ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים שחילק את העיר בין מזרח למערב. מזרח העיר היה בשליטת הממלכה הירדנית ההאשמית ומערבה בשליטת מדינת ישראל. השכונות בירושלים המערבית לאורך הקו היו לשכונות ספר ומדי פעם בפעם צלפו בהן חיילים ירדנים. מפאת המצב הפכו לשכונות שאוכלסו באוכלוסייה דלת אמצעים והתאפיינו בעוני.

מלחמת ששת הימים

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר שם.

ייחודה התרבותי והדתי של ירושלים

מעמדה כבירת ישראל, כמרכז לעם היהודי, כעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, אתריה ההיסטוריים והארכיאולוגיים ומרכזי התרבות שבה, מושכים אליה רבבות מבקרים מהארץ ומהעולם. בשנים 2016-2019 חלה עלייה הדרגתית במספר האורחים ובמספר הלינות במלונות תיירות בישראל בכלל ובירושלים בפרט. אולם בשנת 2020 בשל מגפת הקורונה הושבת המשק לתקופות ארוכות וכן נאסרה כניסת תיירים לישראל, מה שגרם לפגיעה בתעשיית התיירות בעיר.