יום הרצל

בנימין זאב הרצל (Carl Pietzner) בנימין זאב הרצל (Carl Pietzner)

תיאודור בנימין זאב הרצל, גדל במשפחה יהודייה חילונית, אולם במהלך חייו נחשף למסורת היהודית במסגרת אירועים שונים (בהם טקס בר המצווה שלו). למרות שאת השכלתו רכש בתחום המשפטים, ליבו הלך תמיד אחר הכתיבה ועם סיום לימודיו הוא החל להתמקצע בהדרגה בתחום העיתונות.
עד למשפט דרייפוס, המאורע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה, הרצל לא היה מודע למצוקת העם היהודי נוכח השנאה המופנית כלפיו. במשפט דרייפוס הואשם הקצין היהודי אלפרד דרייפוס בריגול מרמה ובגידה על לא עוול בכפו. הרצל, שהיה באותה העת עיתונאי בכיר, סיקר את האירוע עבור אחד העיתונים המשפיעים ביותר בווינה - ה'נויה פרייה פרסה'. האנטישמיות (שנאת היהודים) אליה נחשף במהלך המשפט גרמה להרצל להבין כי יש למצוא פתרון ללאום היהודי, והוא מחליט להקדיש את חייו לטובת המשימה. החל ממשפטו של דרייפוס, הרצל מקדיש את כל מאמציו וכישוריו למציאת פתרון עבור בני העם היהודי: הוא כותב ספרים, במסגרתם הוא מתכנן לפרטים את המדינה היהודית אליה הוא שואף - את חזותה, את התנאים שהיא מציעה לתושביה ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסה. לצורך קידום מטרותיו, הוא ניפגש עם מנהיגים בדרגים בכירים, נוסע ממדינה אחת לאחרת ומגייס כספים לטובת מימוש החזון.
בשנים ‎1895-1896 ניסה להשפיע על שניים מעשירי היהודים ומגדולי הנדבנים היהודים של זמנו - הברון מוריס הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד - לתמוך בתוכנית שגיבש: הקמה של מדינת יהודים שתקלוט את המוני היהודים הסובלים באירופה. ואולם, בשיחות אלו לא השיג את התוצאות שקיווה להן, והוא הגיע למסקנה שעליו להציע את תוכניתו לציבור הרחב. בתחילת ‎1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", חיבור קצר ובו קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם - ארץ-ישראל או ארגנטינה.
רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של הרצל משום שנראתה להם מרחיקת לכת, אולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים באוסטריה ובארצות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בייחוד ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל - ולא בארגנטינה או בארץ אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.
לפיכך החליט הרצל לפתוח בפעילות מדינית. בשנת ‎1896 החל בפגישות עם ראשי השלטון העות'מאני (עם הווזיר הגדול ואחר כך עם הסולטן), כדי לקבל מהם זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. בשנת ‎1898 נפגש עם קיסר גרמניה בירושלים והציע לו תוכנית שלפיה היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו שתהיה למדינה יהודית בלתי תלויה. ואולם, מאמציו המדיניים הישירים בקושטא לא נשאו פרי, וגם פגישתו עם הקיסר לא הביאה לתוצאות שציפה להן.
יחד עם זאת, ההישג הבולט ביותר של הרצל - כינוס הקונגרס הציוני הראשון: הרצל מצליח לכנס יהודים ממקומות שונים ברחבי העולם במטרה לדון בשאלת היהודים ולהביא לפתרונה.
לאחר הקונגרס הציוני הראשון פעל הרצל להקמתו של בנק ציוני, שנועד להיות הבסיס הכספי למשא-ומתן עם השלטון העות'מאני (תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ ישראל). הרצל הניח שעם סיומו המוצלח של המשא-ומתן יוקמו המוסדות הכלכליים הדרושים לפיתוחה של הארץ ולארגון תנועות העלייה וההתיישבות בה. הבנק, שנקרא "אוצר התיישבות היהודים", הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית.
לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הרביעי ב-‎1900 בלונדון. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין השגת זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל- עריש - חבלי ארץ שהיו נתונים בחסותה של בריטניה וקרובים לארץ-ישראל. הרצל קיווה כי התיישבות יהודים בשכנות לארץ-ישראל תניע את השלטון הטורקי לוויתורים. ואולם, מאמציו להניע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי.
באפריל ‎1903 דחה הרצל את הצעתה של בריטניה ליישב יהודים בחבל ארץ באפריקה המזרחית (תוכנית אוגנדה). ואולם, בינתיים הגיעו ידיעות על הפרעות שנערכו ביהודי קישינב, והתעורר צורך בהצלתם הדחופה. לפיכך, ראה הרצל לנכון להמשיך במשא-ומתן עם ממשלת בריטניה גם על יסוד תוכנית אוגנדה, שכן סבר שאוגנדה עשויה לשמש מקום מקלט זמני ליהודים פליטי אירופה המזרחית והניח שאוגנדה תשמש גם כעין משען למרכז העתיד לקום בארץ-ישראל.
באוגוסט ‎1903 נמסרה הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של בריטניה. הרצל הביא את תוכנית אוגנדה לקונגרס הציוני השישי, שהתכנס בבאזל באוגוסט ‎1903. הרצל הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של הציונות - התיישבות בארץ-ישראל - ואף-על-פי-כן עוררה התוכנית תסיסה והתנגדות נמרצת בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ-ישראל. כשהוחלט למרות התנגדותם לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס. בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה של ארץ-ישראל, והיא הייתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידיו למנוע את פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס, שבה השתתפו כל הצירים, הצהיר חגיגית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
ואולם, השתדלויותיו של הרצל בעניין ארץ-ישראל לא הביאו לתוצאות ממשיות. בתחילת נובמבר ‎1903 נתכנסו בחרקוב חברי הוועד הפועל הציוני מרוסיה כדי לדרוש מהרצל התחייבות בכתב על הסתלקותו מתוכנית אוגנדה ומכל הצעה להתיישב מחוץ לארץ-ישראל. הרצל סירב לקבל את שליחיהם. לאחר חודשים של מאבק קשה ופולמוס חריף בעיתונות הציונית ובאספות עם, החליט הרצל לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת. הכינוס התנהל בווינה באפריל ‎1904. בדיונים הסוערים הצהיר הרצל לפני חברי הוועד הפועל שהוא מוסיף לשמור אמונים לארץ-ישראל, והצליח להרגיע את האופוזיציה ולשמור על האחדות של ההסתדרות הציונית.
ועידת התפייסות זו הייתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. מלחמותיו הקשות ועבודתו המאומצת למען הציונות החלישו את לבו. הרצל נפטר במקום המרפא אדלך, על- יד זמרינג שבאוסטריה.
בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה דרך ישירה להצהרת בלפור (‎1917) ולייסודה של מדינת ישראל.
בספרו "אלטנוילנד" (‎1902) צפה הרצל התרחשויות עתידיות בחיי העם במולדתו. הוא קרא לפיתוחה של הארץ בעזרת המדע והטכנולוגיה והטיף לסבלנות ולסובלנות בכל התחומים, ובכלל זה ביחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. המוטו של הספר, "אם תרצו - אין זו אגדה", נעשה סיסמא לתנועה הציונית כולה.
בצוואתו ביקש הרצל שיקברוהו ליד קבר אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. באוגוסט ‎1949 הועברו עצמותיו להר- הרצל שבירושלים. לשם הועברו גם עצמות הוריו ואחותו. יום מותו, כ' בתמוז, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל ולציונים בכל העולם.
יום הרצל חל בי' באייר, שהוא יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית. יום זה נקבע על ידי הכנסת שחוקקה את חוק בנימין זאב הרצל בשנת תשס"ד 2004. על פי החוק אחת לשנה בי' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יתקיים טקס ממלכתי בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. מטרת החוק "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

סרטונים

מי היה הרצל
מי היה הרצל
רחובות מספרים - רחוב הרצל
רחובות מספרים - רחוב הרצל
הרצל - להקת גייסות שריון
הרצל - להקת גייסות שריון
תקציר חייו של הרצל
תקציר חייו של הרצל
חדשות מן העבר –הרצל, הקונגרס הציוני ותכנית אוגנדה
הרצל, הקונגרס הציוני ואוגנדה
יש לכם רעיון?
אם גם לכם יש מערך שעור רב כשרון או רעיון מקורי, מעניין, שמצית את הדמיון, מעורר את החושים ומפיח חיים בשיעורים-
שתפו ועזרו לתלמידים להיות מרוצים !

אולי תתעניינו גם ב...

פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.