מלכים א טז: מלכות עמרי ואחאב

המבוא לפרשת אחאב מתרכז בבעיה שהעסיקה את בעל ספר מלכים ומשמשת נושא מרכזי גם בתיאור ימי אחאב - חטא האלילות. עיקר החטא היה החדרת פולחן הבעל הצורי והאשרה. חטא זה נזכר בפרק כ"א, 26-25. "חטאות ירבעם" הם כאין וכאפס לעומת החטא הפולחני של אחאב, כפי שמשתמע מפסוק 31: "ויהי הנקל לכתו" וגו', ובכל הוסיף אחאב "לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (33).

אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים איזבל מוזכרת כבר בקטע המבוא של הפרק ובאופן נוסחאי שנועד להביע הערכה שלילית של המחבר כלפי מלכות אחאב. הזכרת איזבל מראה בעליל שלדעת המחבר איזבל היא גורם מכריע בחיי אחאב, בהתנהגותו בתחום הפולחן ובאופי המושחת של שלטונו (פרשת נבות היזרעאלי). בעיניו היא זו שהסיתה את אחאב לעשות את הרע, ככתוב: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל אשתו" (כ"א 25).

אחאב נכשל בכניעתו המופרזת לאשתו, בחופש הפעולה הרחב שהעניק לה ובהימנעותו מלהוכיחה על מעשיה. גם שלמה המלך הושפע מנשותיו, והקים להן במות ומזבחות כדי שיוכלו לקיים את פולחניהן. אך בעוד שלמה נזהר מלהפוך את הפולחנים הזרים לפולחנים רשמיים של ממלכת ישראל- אחאב דווקא עשה כן. פולחן הבעל הצורי ופולחן האשרה פולחן הבעל הצורי ופולחן האשרה חדרו לשומרון ביוזמתה של איזבל שמטרתה הייתה להשריש את הפולחן הפיניקי ואת התרבות הפיניקית בישראל. בתוך העיר שומרון נבנה מקדש לבעל (פסוק 32) בגושפנקה ממלכתית ועל חשבון אוצר הממלכה. 450 נביאי הבעל ו-400 נביאי האשרה נהנו מחסות ממלכתית והיו סמוכים על שולחנה של איזבל (י"ח 19), ואילו מזבחות ה' חרבו בהעדר טיפול (י"ח 30), ונביאי ה' נרדפו ונקטלו (שם 4, 13).

בסיפורי אליהו הנביא מתוארת קנאתו העזה של אליהו לאלוהי ישראל ומלחמתו חסרת הפשרות באחאב ובאיזבל (מתוך עולם התנ"ך, מלכים א', עמ' 165)