ט"ו בשבט

התאריך ט"ו בשבט נזכר בפעם הראשונה במשנה (במאה ה-1-2 לספירה) והוא אחד מארבעה תאריכים הקובעים מתי מתחילה הספירה של שנה חדשה לעניינים שונים. לדוגמה: א' בניסן נקבע לראש השנה למלכי יהודה וישראל והיו מציינים בו שנה חדשה לשלטונו של המלך; א' בתשרי נקבע, בין השאר, לראש השנה למניין השנים; ט"ו בשבט נקבע לראש השנה לאילן.

בעבר לא היה ט"ו בשבט חג אלא יום שנועד לחקלאים לחישוב היבול השנתי של הפירות להפרשת מַעֲשֵׂר. על פי חוקי המקרא חייב החקלאי להפריש מעשר, עשירית מיבול הפירות, לטובת העניים והנזקקים. במרוצת הדורות קיבל ט"ו בשבט אופי של חג. ולכן אסרו להספיד בו מתים ואף נהגו לאכול מחמשת מיני הפירות שהתברכה בהם ארץ ישראל – גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

במאה ה-16 קיבל ט"ו בשבט משמעות מיוחדת בצפת של המקובלים אשר קבעו "סדר ליל שמחת האילנות". לכבוד הסדר ערכו שולחנות, קישטו אותם בפרחים ובענפי הדס והגישו פירות ויין. המסובים נהגו ללמוד על הפירות מתוך התורה התלמוד וספר הזוהר ולומר תפילות מיוחדות לשלום האילנות.