דברים א-ג: פרידת משה - נאום היסטורי

חומש דברים פותח בנאומי משה, המסכמים את ההיסטוריה של העם בשנותיהם במדבר ומנחים אותם לקראת הכניסה לארץ. נאומו של משה מושמע בשנה הארבעים לנדודיהם במדבר (במרחק אחד עשר ימי הליכה בלבד מהר חורב), לאחר ניצחון ישראל על שני עמים חזקים שעמדו בדרכם. זהו נאום פּרֵדה. הנושא הראשון שהוא מזכיר הוא מינוי השופטים שיקלו מעליו את העומס, נושא בו נתקלנו כבר בפרשת יתרו. עוד מדגיש משה בנאומו את אחריות העם לאירועים. מציין שעד עכשיו הטילו את האחריות על אחרים, על המרגלים שאמרו שהארץ מפחידה, על משה ואהרון ועוד, מעכשיו עליהם לשאת באחריות בעצמם: הם שביקשו לשלוח מרגלים, הם שהתלוננו ישירות בפני האלוהים והם שאמרו דברים קשים על הארץ, ולא המרגלים עצמם. נראה שהסיבה לדגשים אלה בדבריו היא המטרה החינוכית של הנאום - ללמד את העם מוסר השכל ולהסיק מסקנות מאירועי הנדודים במדבר לעתיד, לחיים בארץ ישראל.

בהמשך לכך משה מזהיר את בני ישראל מפני סכנת האמונה באלילים אחרים – עבודה זרה. אם יאבדו את האמונה ולא ישמרו את מצוות האל - אזי עם ישראל יאבד, יתבולל בין העמים האחרים והגלות תהא מנת חלקו. אך אם ישמרו את מצוות האל - יהיה טוב לעם ישראל והם יחיו לנצח על האדמה שהאלוהים נתן להם.

בפרק ג' משה מתחנן לאלוהים לתת לו להיכנס אל הארץ: "אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, 25), אך אלוהים נענה ברשות לראות את הארץ בלבד, ומורה למשה לצוות על יהושע למלא את מקומו. משה מכבד ומקבל את החלטת האל, על אף שסירב לדבר משה שרצה יותר מכול.