המרד הגדול וחורבן בית שני

המרד הגדול היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי באימפריה הרומית במהלך השנים 66 – 73 לספירה. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא. המרד הגדול החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו היו אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. האם היה זה כישלון ידוע מראש כפי שטענו מתנגדי המרד?

האם היה המרד מהלך טפשי ומיותר, או שמא מלחמה הכרחית הכרחית ובלתי נמנעת להשבת העצמאות היהודית?

כך או כך, אין ספק כי לקיטוב החברתי הקיצוני שאפיין את החברה היהודית באותה תקופה היה חלק נכבד בכשלון המרד, ולא בכדי נצרבה בתודעה היהודית ההכרה שבית שני חרב מפני שנאת חינם.