שרה אהרנסון

ב-25 בנובמבר 1915 יצאה שרה מטורקיה אל ארץ ישראל. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והורגשה תנועת הגייסות הטורקיים. באותה עת גורשו המוני ארמנים בידי הטורקים, ושרה אף הייתה עדה לרצח עם שעשו הטורקים בארמנים. המראות הקשים שנחשפה אליהם גרמו לה להזדהות עם הבריטים, אויביה של האימפריה העות'מאנית. שרה הצטרפה לארגון המחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) שהקימו אחִיה אהרן וחברם אבשלום פיינברג. הארגון פעל לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים והיה לארגון הריגול הגדול ביותר במזרח התיכון למען בריטניה. שרה גם פיקחה על העברת זהב שנתרם בארצות הברית אל היישוב היהודי שסבל מחרפת רעב. בסתיו 1917 נחתה אחת מיוני הדואר ששלחה שרה עם מסר לבריטים בחצר ביתו בקיסריה של אחמד בק, מושל הסביבה שמינו הטורקים. בתוך כך נתפס נעמן בלקינד מחברי ארגון ניל"י, נפוצו שמועות והטורקים החלו לחשוד בקיומה של רשת ריגול יהודית. שרה סירבה להימלט מארץ ישראל דרך הים, כעצת הבריטים, ונשארה בזיכרון יעקב.

בערב סוכות תרע"ח (אוקטובר 1917) פשטו הטורקים על המושבה ותפסו את שרה אהרנסון ואת כל חברי ניל"י ובהם גם את אביה ואחיה. רק יוסף לישנסקי הצליח להימלט. הטורקים עינו את שרה עינויים קשים אך לא הצליחו להוציא מפיה דבר. לבסוף התקבלה הוראה להעבירה לנצרת, ככל הנראה בדרך לתלייתה בדמשק. שרה ביקשה להיכנס למקלחת להתארגן, שם ניסתה לשלוח יד בנפשה בעזרת אקדח שהוטמן במשקוף ונפצעה אנושות. ד"ר הלל יפה הוזעק לטפל בה, ובהיותה בהכרה ביקשה ממנו שיזרז את מותה. שרה אהרנסון מתה כעבור שלושה ימים והובאה לקבורה בבית הקברות בזיכרון יעקב לצד קברה של אמהּ מלכה. על המצבה נחרט שמה: שרה. הבית בזיכרון יעקב שבו התגוררה וניסתה לשלוח יד בנפשה היה למוזיאון המנציח את חייה ומספר את תולדות בני משפחתה וחברי מחתרת ניל"י.