רציונל

"השפה הסינית" הוא ביטוי כולל לאוסף של שפות המדוברות באזורים שונים של סין, כשחלקן שונות מהותית אחת מהשנייה. בסין קיים מגוון רב של דיאלקטים מדוברים, ולמעשה, עד תחילת המאה העשרים מעולם לא הייתה לסין שפה מדוברת משותפת אחת.
בראשית המאה העשרים, בעקבות עליית הלאומיות באירופה, החלו גם האינטלקטואלים בסין לחוש בצורך לקבוע עבור סין שפה מדוברת אחת שתהיה משותפת לכל המדינה. לאחר נפילת הקיסרות הסינית ועם הקמת הרפובליקה בשנת 1912 החלו ניסיונות ליצור שפה מדוברת אחת, בעלת היגוי אחיד בסין כולה. מאמצים אלה צברו תאוצה בשנות השלושים של המאה העשרים, ומבין הדיאלקטים נבחר הדיאלקט הצפוני המדובר בבייג'ינג (המכונה גם "סינית מנדרינית") כבסיס להיגוי הלשון המשותפת האחידה בכל רחבי סין.
לצד הדיאלקטים הדְבוּרִים השונים, התקיימה בסין תמיד מערכת כתב אחת משותפת. למעשה, המכנה המשותף לכל הדיאלקטים הדבורים הוא מערכת הכתב הסינית, אשר מתגברת על ההבדלים הקיימים בין הדיאלקטים במבטא ובאוצר המילים ומכאן חשיבותה הרבה, שכן מערכת הכתב היא אמצעי התקשורת המשותף והמאחד את כל דוברי הסינית.
בבתי הספר בישראל נלמדת השפה הסינית המודרנית (ה"מנדרינית").

הכתב הסיני מבוסס על סימנים ואינו אלפביתי. הוא נכתב בכל רחבי המדינה, מבלי קשר לדיאלקט המדובר. ידיעת קרוא וכתוב בסינית מחייבת לימוד הסימנים על אופן הגייתם ומשמעותם. לכל סימן בכתב הסימנים ישנה משמעות והוא מייצג הברה אחת. לא תמיד קיימת זהות בין המושג "סימן" למושג "מילה". בעוד שבלשון הקלאסית כל סימן ייצג מילה, הרי בשפה הסינית המודרנית מילה יכולה להיות מורכבת מסימן אחד, משני סימנים, משלושה ואפילו למעלה מכך. כיום, רוב המילים בסינית המודרנית נכתבות בשני סימנים, כלומר נהגות בשתי הברות.
בסינית יש סימנים מסורתיים וסימנים מקוצרים. בבתי הספר בישראל נלמדים הסימנים המקוצרים.

השפה הסינית הינה שפה טונאלית. הטון הוא חלק בלתי נפרד מההברה. אותה הברה, כשהיא נהגית בטון שונה, עשויה לציין משמעות שונה לחלוטין. בשפה הסינית המודרנית ישנם ארבעה טונים בסיסיים – ראשון, שני, שלישי ורביעי. כשמשתמשים בתעתיק מציינים כל טון בסמל או במספר, על מנת להמחיש את ההגייה הפונטית של הסימנים הסיניים. נוסף לארבעת הטונים הבסיסיים, קיים גם טון חמישי, "טון ניטראלי", שהוא קצר וחטוף. הברה שסימן הטון שלה אינו מצוין, נהגית בטון ניטראלי. לדוגמה: המילה ma, בטון ראשון mā פירושה 'אמא', בטון שני má פירושה 'חטטים', בטון שלישי mǎ פירושה 'סוס' ובטון רביעי mà פירושה 'לגעור'. 

הצורך לתעתק את הסימנים נוצר במפגש עם המערב. מאז שנת 1958 הונהגה בסין שיטה הקרויה pinyin (תעתוק הצלילים). שיטה זו היא הצגת תעתיק פונטי לסימנים הסיניים, "רומניזציה" של הסימנים הסיניים, כלומר כתיבת סימנים סיניים באותיות לטיניות. כל הברה שנכתבת ב- pinyin מייצגת סימן סיני אחד (אבל לאו דווקא מייצגת מילה אחת). הסינית נכתבת ללא רווחים בין הסימנים והקורא יודע היכן מסתיימת מילה והיכן מתחילה השנייה רק לפי הקשר הדברים, בניגוד לכתיבה בשיטת ה- pinyin, שבה קיים רווח בין המילים. לדוגמה: 你好吗? Nǐ hǎo ma?. כיום pinyin היא שיטת התעתיק המקובלת הן בסין והן במדינות המערב ובישראל.

לימוד השפה הסינית עומד בזיקה למספר תחומי דעת שנלמדים באותה שכבת גיל, כמו למשל, לימודי ההיסטוריה שבהם ניתן להעמיק בנושא האימפריאליזם בסין ומלחמת הבוקסרים. בגאוגרפיה ניתן ללמד על צפיפות אוכלוסין וכיצד ממשלת סין מתמודדת עם הנושא (למשל, מדיניות הילד האחד), אורבניזציה, באמנות ניתן ללמד על הקליגרפיה הסינית.