פתח דבר

גרמנית היא שפת האם של כ-120 מיליון בני אדם, והיא השפה המדוברת ביותר באירופה, ואחת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי.

הגרמנית היא שפה רשמית באוסטריה, בשווייץ, בלוקסמבורג, ובליכטנשטיין. היא שפת האם של חלק גדול מתושבי צפון איטליה, מזרח בלגיה, הולנד, דנמרק, מזרח צרפת, חלקים מפולין, צ'כיה, רוסיה ורומניה וכן בחלקים אחרים של אירופה. כמו כן השפה הגרמנית מוכרת כשפת המיעוטים בארצות רבות דוגמת סלובניה, הונגריה, רוסיה, פולין ונמיביה. 

15,4 מיליון בני אדם בעולם לומדים את השפה הגרמנית כשפה זרה. לימוד השפה הגרמנית מאפשר לדבר ולהבין את השפה, לקרוא יצירות בשפת המקור, ופותח צוהר להכרת מורשת תרבותית עשירה של פילוסופיה והגות, אמנות, שירה, ספרות, מוסיקה ומדע. 

ההתפתחויות בעולם המדיה, טכנולוגיית המידע, התקשורת והאינטרנט דורשות תקשורת רב-לשונית וידיעת מספר שפות.

לאור כל האמור לעיל החליט משרד החינוך לאפשר לתלמידים במדינת ישראל לבחור בשפה הגרמנית כשפה זרה נוספת וכמקצוע מוגבר ברמה של 5 יחידות לימוד.

את תוכנית הלימודים בגרמנית, שהיא תוכנית חדשה כתבה ועדה שהורכבה ממומחים ממשרד החינוך, אנשי אקדמיה ומורים לגרמנית.

מומלץ להתחיל בלימוד השפה הגרמנית בחטיבת הביניים כדי לבסס את הכישורים הלשוניים מגיל צעיר, ולאפשר לתלמידים להשיג שליטה טובה יותר בשפה.

• מסמך תוכנית הלימודים מיועד לסייע למורים, למנהלי בתי ספר ולמפקחים בעבודת התכנון של הוראת השפה והתרבות הגרמנית במערכת החינוך בישראל.
• המסמך מציג עקרונות, הנחות יסוד ויעדים של תוכנית הלימודים, וכן תכני הוראה והישגים מצופים מהתלמידים בהתאם לרמת הלימוד שנבחרה.
• התוכנית נועדה גם לסייע לאחראים על הכשרת מורים, לרכזי המקצוע בבתי הספר, לכותבי ספרי הלימוד ועזרי ההוראה, לבוחנים ולכותבי שאלוני הבחינות במהלך עבודתם, ובכל תהליך של קבלת החלטות בנוגע להוראת הגרמנית בבתי הספר בישראל.

הגרמנית שייכת לקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. גם השפה האנגלית ינקה מאותו מקור משותף – השפה הגרמאנית – ועל כן יש דמיון באוצר המילים בין גרמנית לאנגלית.

גרמנית היא שפה מיוחדת מבחינת המורפולוגיה ומבני המילים שלה. ישנן מילים רבות בגרמנית שלמעשה מורכבות משתי מלים המתארות יחד מושא התייחסות אחד. 

גרמנית היא שפה מאתגרת מבחינת הדיבור אך אף יותר מכך מבחינת הכתיבה, כיוון שהיא מאופיינת במילים ארוכות, אפילו ארוכות מאוד, שכוללות מעל 15 אותיות במילה אחת. כמו כן היא מורכבת מבחינת הזמנים והטיית שמות התואר.

ראשיתה של תנועת ההשכלה היהודית הייתה בגרמניה במאה השמונה עשרה. תנועה זו שאבה את רעיונותיה מתנועת ההשכלה האירופית הכללית. היא דגלה בהקניית השכלה וידע כללי, בפרט בתחום המדע והשפות, ובשיפור מצבם הכלכלי של היהודים על ידי הכשרתם למקצועות שונים. בכך עודדה את השתלבות היהודים בחברה הסובבת.

העלייה החמישית, בשנות ה-30 של המאה העשרים, הורכבה בעיקר מעולים מגרמניה‏. עולים אלו, שרבים מהם היו בעלי מקצועות חופשיים, השפיעו על חיי היישוב היהודי בארץ; הם נתנו תנופה לחיי המשק והכלכלה, וכן תרמו רבות בתחומי המדע, המוסיקה, האדריכלות, הרפואה והמשפט.

תחייתה של העברית המודרנית, שחלה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, הושפעה רבות מן השפה הגרמנית.

בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הייתה הגרמנית לשון התרבות, האקדמיה והטכנולוגיה. העולים מגרמניה ("הייקים") וממזרח אירופה, שהביאו איתם את הציוד והידע הגרמני בתחומי ההנדסה, הבניין, הדפוס ועוד, השתמשו במונחים הגרמניים וסייעו בהטמעתם בעברית.

הגרמנית שימשה גם בסיס לחידושי מילים רבים בדרך של תרגום מילולי (תרגומי שאילה, כלומר – ביטויים עבריים שהם תרגום מילולי של ביטויים גרמניים, למשל, "איחר את הרכבת", "הפך זבוב לפיל", "לשקר אין רגליים", "שטויות במיץ עגבניות" ועוד).

בנוסף הייתה לגרמנית השפעה על הסלנג העברי, בעיקר בתיווך של שפת היידיש, המבוססת במידה רבה על אוצר מילים ותחביר גרמני. מילים גרמניות רבות כדוגמת 'שפכטל', 'שפיץ', 'ביס', 'שלוּק', חדרו לעברית דרך היידיש.

בשנת 1901 נוסדה בגרמניה אגודת "העזרה ליהודי גרמניה" במטרה לסייע ליהודי מזרח אירופה וליהודי ארץ ישראל, ולקדם את התרבות הגרמנית מחוץ לגרמניה. האגודה תמכה בבתי ספר ובגני ילדים בארץ ישראל וייסדה כמה בתי ספר ומוסדות להכשרת מורים וגננות. שפת ההוראה הראשית במוסדות האלה הייתה הגרמנית, ולצידה העברית כשפה שניה. כמה שנים לאחר מכן יזמה האגודה את הקמתם של בית הספר הריאלי ושל הטכניון בחיפה, וביקשה לקבוע בהם את הגרמנית כשפת ההוראה במדעים המדויקים. השפה הגרמנית נבחרה בשל היותה שפת תרבות המשמשת גשר להתפתחויות המדע של העת החדשה. החלטה זאת עוררה בישוב מחלוקת גדולה, שנודעה בשם "מלחמת השפות". "מלחמת השפות" הוכרעה בסוף בניצחון העברית.

בעקבות שואת יהודי אירופה הונהג בארץ בשנות החמישים חרם כלפי השפה הגרמנית וכן כלפי התרבות הגרמנית וכלפי מוצרים שונים מגרמניה. החרם לא נבע מכוח החוק אלא מכוח סולידריות חברתית ומחויבות מוסרית ששררו בחברה הישראלית.

מבחינת מוסדות המדינה באה מגמה זו באה לידי ביטוי באיסור שהטילה המועצה לביקורת סרטים ומחזות על העלאת הופעות מוזיקליות והקרנת סרטים בשפה הגרמנית. עמדתה של מועצה ציבורית זו שיקפה במידה רבה את הלך הרוח הציבורי בישראל באותן שנים, אשר ראה בשפות לועזיות בכלל, ובשפה הגרמנית בפרט, גורם שלילי.

עם השנים, ולאחר חתימת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית בשנת 1952 (צעד אשר היה שנוי במחלוקת וגרם לוויכוחים פוליטיים נוקבים) החל תהליך של התפייסות עם גרמניה; לפני ההסכם הוגדרה גרמניה כמדינת אויב ולא התקיימו עמה קשרים כלשהם. בעקבות חתימת ההסכם החל תהליך הדרגתי שסופו בכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.