אבני הדרך

התבוננות ביצירות אמנות ובדימויים חזותיים מזמנת גילוי משמעויות מרובדות החבויות ביצירות. היא מלמדת אותנו על היצירה ועל עצמנו כצופים ומפתחת מיומנויות חשיבה מורכבות, תוך מתן כלים להתבוננות ביקורתית בטקסטים החזותיים המקיפים אותנו במרחב. 

רצוי להתאים את השיח לדינאמיקה הנוצרת בתהליך היצירה של העבודה, התצוגה שלה, התגובה אליה ובחינת  ההקשרים שהיא מזמנת.  דיון ושיחה בקבוצה אודות חוויות הצפייה מאפשר לתלמידים להבין את ההקשרים החברתיים, ההיסטוריים והתרבותיים העומדים בבסיס היצירות. ההיכרות עם המושגים והשפה הייחודית המשמשת לניתוח יצירות ודימויים תורמת לפיתוחו של תלמיד רחב אופקים, המסוגל להתמודד מתוך עניין וביטחון עם אמנות ותרבות המוצגות במוזיאונים ובמרחבי תצוגה אחרים.

למידה המקשרת בין תחומי האמנויות השונים, כגון: קולנוע, מחול, ספרות, תיאטרון, יוצרת תמונה מלאה וחווייתית של האמנויות ומחזקת את היכולת לנייד מושגים מתחום אחד למשנהו, תוך ראיית השווה והשונה ביניהם.

למידה בין-תחומית המקשרת בין האמנות החזותית לתחומי ידע ותוכן נוספים תורמת ללמידה משמעותית החותרת לשילוב ולרלוונטיות של התחום ביחס למקצועות אחרים הנלמדים בבית הספר. למידה זו תורמת להעצמה של כל אחד מהתחומים וליצירת ערך נוסף מעבר לכל אחד מתחומי הדעת. תפיסת האמנות כחלק ממכלול תרבותי רחב מחזקת אותה כרלוונטית ומהותית בכל תחומי החיים. 

דוגמה לשיתופי פעולה בין-תחומיים היא יצירת סביבות לימודיות ופיתוח יחידת לימוד בשיתוף מורים מקצועיים או מחנך הכיתה, או שימוש בטקסטים חזותיים הנמצאים בספרי הלימוד של מקצועות אחרים בסדנת האמנות. גישה זאת קוראת למורה לאמנות להיות שותף פעיל ואף מוביל בחיי בית הספר, "יועץ למרחב החזותי" או "מורה-אוצר" שכן תשומתו של המורה לאמנות יכולה להיות רבה מאוד לתחומי הלימוד האחרים, לרכזים מקצועיים וחברתיים, להנהלת בית הספר וכמובן לתלמידים (עקרון ההשתלבות).

אבן יסוד זו מתמקדת בשאילת שאלות חקר המייחדות את תחום האמנות והתרבות החזותית. קריאה פרשנית מניחה שליצירות האמנות ולדימויים החזותיים השונים יש משמעות, ולצורך קריאתם מתבקש תהליך של חילוץ משמעות ופענוח. הקורא קריאה פרשנית  מבקש להבין "אודות מה היצירה?"  או הדימוי החזותי. תהליך זה דורש התבוננות ביצירת אמנות, או בכל דימוי חזותי אחר, יכולת לשים לב לפרטים, מציאת דמיון ושוני, ניסיון להבין את מהות היצירה ואת ההקשרים שבתוכם נעשתה. פעילויות הכרתיות אלה מסייעות לפיתוח כלים לחשיבה, הסקת מסקנות, הכללות, השוואות, הפשטה, ועוד.

האמנות מעוררת שאלות מגוונות ומאפשרת תשובות ופרשנויות שונות על השאלות. ישנה חשיבות לתובנה שכוחה של יצירת האמנות גלום, בין היתר, ביכולתה להכיל רעיונות רבים, דומים או אפילו סותרים. ההוראה המבוססת על שאילת שאלות מזמנת פיתוח של חשיבה חזותית. השאלות ייבחנו נושאים כגון: מה מהות הקשר בין הטקסט המילולי לדימוי החזותי ביצירה? אילו רעיונות ומחשבות מובעים בכלים החזותיים? השאלות יתרחבו מהממד החומרי-חושי לעבר הקשרים סימבוליים, חברתיים ורוחניים באמצעותם אנו מפרשים את המציאות הנראית לעין.

הקריאה הפרשנית תוביל להבנת משמעויות היצירה בהתמודדות ישירה של התלמידים מול הדימוי, או כהכרות עם פרשנות קיימת ליצירות אמנות שונות. חשוב לעודד את התלמידים לקיים קשר ברור ומתוקף עם היצירה המוצגת. 

בניהול השיח הדיאלוגי על עבודות של אמנים ושל תלמידים, המורה יעודד את ביטוי העמדה הייחודית של כל תלמיד. המורה יוכל להדגיש את הקשר בין האמצעים החזותיים לבין הפתרונות שהתלמידים מציעים, ובין אלה לבין הידע המוקדם של הצופים. המורה יחדד את השפעת הקשר תוכן-צורה על הפרשנות והרגשות של הצופה. לפרשנות שמציעים התלמידים ניתן להוסיף דוגמאות לפתרונות מיצירותיהם של אמנים רלוונטיים. פעילות זו מעודדת שיח עשיר וסובלנות למגוון דעות והיא תאפשר לתלמידים לרכוש מושגים משפת האמנות. חשוב להתאים מושגים אלה לגיל התלמידים (לדוגמה: צבע, קו, כתם, חלל, פרספקטיבה, מסה, אור-צל וכד'). 

פיתוח היכולת לדיאלוג קבוצתי על אמנות דורש הקשבה לדעות שונות, ונכונות של התלמידים להעלות מחשבות, אסוציאציות אישיות, דעות וידע הקשורים לעבודה הנידונה. פיתוח הקול האישי, הייחודי, יכול להביא ליצירה אישית אולם גם ליצירה שיתופית. היבט נוסף לזיקה בין העצמי לזולת, בין האישי לקולקטיבי, מתקיים כאשר יצירת האמנות האישית תעמוד לתצוגה ותזכה לתגובות של צופים נוספים, תוך שיתוף רעיונות, הבעת דעות וניסיונות להבנת העולם האישי על ידי תלמידים נוספים. תהליך זה תורם גם למי שיצר את העבודות וגם לצופים ביצירה. הדיאלוג ביניהם מאפשר תובנות חדשות עבור כל המשתתפים.  

• תהליכי למידה והוראה דיאלוגיים יעמיקו את הבנתם של התלמידים בעמדות ובהשקפות העולם האסתטיות והערכיות המחוללות את הדימויים. הם ילמדו להתנסח באופן מילולי בעל פה, תוך הקשבה וכבוד לזולת בהקשרים אלו. כנדבך נוסף לתהליך הלמידה מוצע שהתלמידים ינסחו את עמדתם ודעותיהם בכתב.

לימודי האמנות הם מרחב בו ניתן מקום לחשיבה רב-ממדית, יצירתית ומורכבת. בשיעורי האמנות ניתן מרחב לביטוי אישי בכלים חזותיים ולהתייחסות הוליסטית אל התלמיד. לימוד האמנות תורם לפיתוח הרגישות לעולם החומרי-חושי-חוויתי. טיפוח הדמיון והחשיבה היצירתית של כל ילד וילדה הם מהמטרות המרכזיות בחינוך לאמנות. דמיון והמצאתיות הם יכולות טבעיות בקרב ילדים, הזקוקות לטיפוח ולתנאים תומכים.

בכדי לפתח התנהגות וחשיבה יצירתיים, המורה לאמנות יעודד סקרנות ויכולת הבחנה, דמיון של הבלתי אפשרי (של מצב שאיננו קיים עדיין), גמישות מחשבתית ויכולת משחק ברעיונות, חומרים ותהליכים, העזה ואומץ לקדם רעיונות, לטעות, ללמוד מטעויות ומהתרחשויות מקריות והתמודדות עם פתרון בעיות תוך תהליך של קבלת החלטות ואחריות עליהן. הוא יבחן ביחד עם התלמידים את התאמתן של  ההחלטות שקיבלו (בחירת הנושא, המדיום, החומרים, המצע, וכו') להיגד שהם מעוניינים לבטא. שיקולי דעת לבחירת אמצעי ההבעה אמורים להיות חלק מהידע שהתלמידים ילמדו. הרפלקציה על שיקולי הדעת יכולים להיעשות לפני היצירה, בעת היצירה או בהצגתה לאחר העשייה. רצוי שתהליך זה יוביל לגיבוש של אמירה אמנותית אישית, מקורית וייחודית של התלמידים המתייחסת לתכנים שמעניינים אותם. 

היצירה בחומרים שונים מקדמת פיתוח של מיומנויות טכניות, הבנה של אופני השימוש היעילים במכשירים ובחירת החומרים לצורך השגת מטרות הרצויות לכל תלמיד. במקביל, היצירה בחומרים שונים מאפשרת היכרות הולכת וגדלה עם העולם הסובב ומעמיקה את הסקרנות לגביו. תהליך היצירה מטפח את יכולת התכנון של שלבי העבודה. כל אלה מייצרים זיקה בין פעולה וחשיבה לבין חשיבה על פעולה.

עיקרון זה מאיר את החשיבות של פיתוח היכולות המוטוריות של הילדים בשלבי ההתפתחות השונים, לפי חטיבות הגיל. לימודי האמנות יתרמו לתחושת מסוגלות ויעודדו את התלמידים להתמודד עם אתגרים טכניים ותכנוניים. הם מזמנים חשיפה ללימוד בלתי אמצעי של תהליכים כימיים, פיזיקאליים ואקולוגיים ולימוד על טכניקות וחומרים ייחודים ששימשו את אמני העבר.

נושא זה חשוב היום יותר מתמיד, לאור העובדה שהילדים מתנסים בשגרת היומיום שלהם בחוויות וירטואליות שבעקבותיהן המגע הישיר עם חומרים קונקרטיים חסר. 

החינוך לאמנות על כל היבטיו מפתח בתלמיד רגישות ויכולות אבחנה בממדים האסתטיים של התרבות החזותית. כל התנסות, בין שהיא מתוך התבוננות ביצירות אמנות ובין שהיא התנסות ישירה בחומרים ובטכניקות מספקת לתלמיד כלים כדי ליצור מחברים בעלי משמעות אסתטית (הקשורים למושגי ה"יופי" וה"כיעור" כפי שפורשו בפילוסופיה של האסתטיקה, לדוגמה בכתביהם של עמנואל קאנט ושל אומברטו אקו).

 Eisner, Eliot, (2002). The Arts and the Creation of Mind.
Winner, Ellen & Hetland, Lois, (2007). Studio thinking: The real benefits of visual arts education.
Steers, John, (2009) .  Creativity in English Schools. WAAE.

היצירה בסדנה מפתחת יכולת להפיק משמעות ממגוון גירויים ולעבד חוויות שונות לכדי ביטוי חזותי. יצירת "מרחב  בטוח" בסדנה, באמצעות עידוד התלמידים לגלות פתרונות וליזום תהליכים מאפשרת לתלמידים לפתח את אישיותם הייחודית. סדנת האמנות והיצירה בחומרים שונים ובסוגי מדיה מגוונים מזמנת התבוננות, גילוי  ומחקר והעמקה בנושאים המעניינים את התלמידים. הסדנה מאפשרת להם לבטא באופן עצמאי את דעותיהם, עמדותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם וליצור ידע חדש באופן אישי וגם כקבוצה. באופן זה מחוזקת היצירתיות והמשחקיות שבאמנות והתובנה שהאמנות מאפשרת בדיקה של רעיונות אפשריים ובלתי אפשריים במציאות.

ההתנסות בסדנה מדמה את האמן למדען. שורשי תפיסה זו בימי הביניים וברנסנס, כאשר האמנים יצרו כאלכימאים את הצבעים בהם השתמשו. "איש האשכולות" של הרנסנס, דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, שילב בין חקר התופעות הטבעיות, לבין מחקר האדם, פיתוחים טכנולוגיים ויצירות ציור, פיסול ואדריכלות. בסדנת האמנות נבנית בהדרגה ההעזה והמוכנות של התלמידים לטעות. התלמידים חווים קבלת אחריות על החלטות שעשו ומפתח את ביטחונם העצמי. כדי לפתח את ההעזה, את חוויית הגילוי והייחודיות, יש ליצור בסדנה אווירה של סובלנות, קבלה והכלה, תוך הדגשת חופש הבחירה והזכות להבעת עמדות, רגשות ומחשבות.

היצירה בסדנת האמנות מעודדת התנסות בתהליכים ובחומרים שונים, בדיקת יכולות וגבולות, מבלי לדחוף את הילד ליצור עבודה מוגמרת בעלת אפיון אסתטי מובהק. בנוסף להתנסויות חומריות וטכניות מופשטות ניתן להציע לתלמידים נושא משותף, כגון: אביב, בריאת העולם, אור וחושך, ניגודים, גלוי ונסתר ועוד, ולאפשר להם לבטא את רעיונותיהם מתוך בחירה במגוון חומרים וטכניקות המוצעים להם ונפרשים בפניהם על ידי המורה. מצבי ניסוי וטעיה מגלמים בתוכם את הרצון לפרק דבר-מה לגורמים, על מנת לחקור אותו מהיסוד, ובמקביל את הרצון לבנות משהו חדש לגמרי. גם עבור המורה לאמנות מצבים אלה מהווים אתגר ומזמנים למידה חדשה. 

יש להדגיש כי ה"שיעור הפתוח" ו"הרב-התנסותי" המבוסס על ניסוי וטעיה מיועד למורים ולתלמידים המעוניינים בפתיחות המרבית. הוא מתאים ללמידה מבוססת פרויקטים (PBL), לתלמידים המורגלים בפתיחות ולתלמידים צעירים. כאשר האוכלוסייה לא מתאימה לסוג כזה של שיעור ניתן לצמצם את האופציות המוצעות בפני התלמידים. את התאמה הספציפית של מה פתוח ומה סגור המורה יחליט בהתאם לקהל היעד.

•   "מרחב בטוח" (safe space)הינו מושג המושאל מתפיסתו של הפסיכולוג האמריקאי, בן המאה העשרים, דונלד וויניקוט Winnicott)) ראו: וויניקוט, 1996. 

בשיחה שתתקיים בסוף השיעור יצור המורה קישורים בין אופן הטיפול והטכניקה מהם עשויה העבודה לבין המבע שנוצר (קשר צורה/תוכן). התלמידים ישוחחו על תגליותיהם ועל אופני היצירה הייחודיים שמצאו תוך כדי התנסות. בשיעור שלאחר מכן ניתן להציע בחירה באופני העיבוד והטכניקות שהתלמידים גילו ולהוסיף עליהם מתוך ידע המורה. באופן זה התלמידים הופכים להיות "המורים" לתלמידים אחרים, הם תורמים להבנת הקשר בין האמצעים ואופני עיבוד החומר, לבין אפשרויות הביטוי באמצעותם. העמדת התלמידים במרכז באופן זה תורמת להעצמתם בפני בני גילם ולפיתוח ביטחונם העצמי.

חשיפת ילדים צעירים ליצירות אמנות והכרת התרבויות המקומיות ותרבויות אחרות היא חלק בלתי נפרד מחינוך מיטבי של חשיפת ילדים לנכסי תרבות. החינוך לאמנות תורם ליכולת הקישור בין האישי למקומי ולעולמי: בין זהות פרטית לזהות לאומית מחד, ולזהות הכלל-אנושית אוניברסלית מאידך. מרחב הלמידה באמנות מאפשר ביטוי הזהות של היחיד, תוך הארת המקורות והרקע התרבותי ממנו מגיע כל תלמיד. על מורה האמנות לחשוף בפני התלמידים יצירות מתרבותם שלהם וגם ממגוון תרבויות אחרות ולאפשר להם להכיר את עושרה של היצירה האנושית, על גווניה ומקורותיה השונים, כאזרחי העולם הגלובלי, לצד אזרחותם כישראלים. לדוגמה: תלמידים יהודים יכירו וידונו באמנות יהודית ובערכים התרבותיים הקשורים בה. תלמידים ערבים יתעמקו באמנות האסלאם ובערכים האסתטיים והרוחניים המניעים אותה. אלה גם אלה יכירו בנוסף לזו שלהם גם את התרבות האחרת. בכך הופך לימוד האמנות לדרך המעודדת הערכה וכבוד הדדי בין תרבויות שונות החיות בישראל. מומלץ בהקשר זה להשתמש גם במשאבים חוץ בית-ספריים, כגון סיורים במוזיאונים המתעמקים בתרבויות השונות, לדוגמה: לבקר ביום אחד במוזיאון ארצות המקרא או בהיכל הספר ודגם בית שני במוזיאון ישראל וכמו כן במוזיאון האסלאם, כולם בירושלים.  

לימוד האמנות הישראלית לתקופותיה וזרמיה השונים יכול להשתלב עם הכרת החברה והתרבות בארץ ולתרום להיכרות עם שאלות ועמדות שונות ביחס לנוף המקומי, לחברה ולאתוס התרבותי-לאומי, הן מתוך התגייסות ותחושות שייכות והן מתוך עמדות ביקורתיות ופרשניות של האמן המתבונן בחברה.

למידת ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של האמנות מאפשר למידה והיכרות עם שאלות מרכזיות של האדם והחברה, בתקופות שונות של ההיסטוריה האנושית, כולל התייחסות לתקופתנו. יצירות מופת עסקו ועוסקות בבעיות קיומיות של דורות שונים מהן אפשר ללמוד רבות, גם בימינו, על דרכי התמודדות בחיי היום יום, על סדרי עדיפויות ותחומי עניין. בתוך כך, אין לקבל את המושגים "נכסי תרבות" ו"יצירות מופת" כקבועים ומובנים מאליהם. חשוב לשאול אילו יצירות זוכות להיכלל בקטגוריות הנכספות הללו, מי השופט שבסמכותו להחליט מהן אותן יצירות, איזו תרבות הן מייצגות ומי נעדר מהקאנון? את היצירות אותן נראה לילדים כדאי לבחור מתוך מחשבה מעמיקה ומודעות לשאלות אלה ולמסרים שהבחירה בהן מעבירה. לדוגמה, האם אלה יצירות מהתרבות המערבית בלבד? האם ישנן נשים בין היוצרות? האם מיוצגות בהן טכניקות מגוונות שאינן בהכרח ציור? ועוד. כדי להשיג מטרה זו חשוב לזמן מקורות ידע מגוונים ולשתף את התלמידים באיסופם (יצירות מקור, רפרודוקציות, ספרים וכרזות, אתרי אמנות באינטרנט, יוצרים בקהילה, סיורים במוזיאונים, ועוד.