יצחק רבין

יצחק רבין נולד בירושלים ב-1 במארס 1922. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית. אביו עבד בחברת החשמל ואמו הייתה מנהלת חשבונות. ואולם את עיקר מרצם השקיעו בפעילות ציבורית-התנדבותית. ב-1923 עברה המשפחה לתל אביב, שם עברה על רבין ילדותו. כשהיה בן 15 מתה אמו ממחלה. רבין התחנך בבית הספר התיכון החקלאי ע"ש "כדורי" בכפר תבור.

הצטרפות לפלמ"ח ושירות צבאי

בשנת 1941 הצטרף לפלמ"ח ושירת בו עד תום מלחמת העצמאות. הוא היה מפקד חטיבת הראל בחזית ירושלים והממונה על פינוי התושבים הערבים מלוד ומרמלה. במלחמת העצמאות פיקד על כוח צה"ל שפעל בפרשת הספינה "אלטלנה" מול חופי תל אביב. בשנת 1949 השתתף בשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס, אך התנגד להסכם שהושג וחזר לישראל לפני טקס החתימה. בשנים 1959-1956 שירת בתפקיד אלוף פיקוד הצפון, בשנים 1963-1959 שימש ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל וב-1968-1964 היה הרמטכ"ל. רבין פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים.

בשירות המדינה

אחרי פרישתו מצה"ל התמנה לשגריר בוושינגטון. במארס 1973 שב ארצה. לאחר שנבחר לכנסת השמינית (1973) מטעם מפלגת העבודה (המערך), התמנה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר. כעבור פחות משלושה חודשים התפטרה מאיר מראשות הממשלה. רבין נבחר לשמש יושב ראש מפלגת העבודה, לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום, והיה לראש הממשלה.

בתקופת כהונתו הראשונה חתמה ישראל על הסכם הביניים עם מצרים ועל מזכר ההבנה הראשון עם ארצות הברית וחילצה בהצלחה את בני הערובה הישראלים מאנטבה. לקראת סוף 1976 פירק רבין את הקואליציה עם המפד"ל לאחר שזו נמנעה בהצבעה על הצעת האי אמון של אגודת ישראל על רקע טענה של חילול שבת בטקס שהתקיים בבסיס חיל האוויר לרגל הגעתם של מטוסי אף-15. בפברואר 1977 שב רבין והתמודד עם פרס על ראשות מפלגת העבודה ושוב גבר עליו ברוב זעום. ואולם אף שניצח התפטר רבין מראשות הממשלה עקב חשיפת קיומו של חשבון בנק של רעייתו בארצות הברית, דבר שהיה אסור באותם ימים.

פרס קיבל לידיו את המנהיגות ובבחירות לכנסת התשיעית (1977) נחלה המפלגה מפלה. בדצמבר 1980 התמודד רבין שוב על ראשות מפלגת העבודה. הפעם ניצח שמעון פרס. בספטמבר 1984 מונה לתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית והמשיך לכהן בתפקיד זה עד מארס 1990. בתקופת כהונתו בתפקיד שר הביטחון נסוג צה"ל מרוב שטח לבנון ותפס עמדות בדרום לבנון בלבד. רבין תמך בהפסקת פרויקט ה"לביא" וניהל את המאבק באינתיפאדה. מדיניותו נתפסה מדיניות של יד קשה. בינואר 1989 העלה תכנית לקיום בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה. תכניתו התקבלה בממשלה וכונתה יזמת שמיר-רבין. אף שדגל בממשלת האחדות עם הליכוד, תמך רבין ביזמתו של פרס להפיל את הממשלה בהצבעה על הצעת אי אמון במארס 1990, לאחר ששוכנע שהליכוד ימנע את התקדמות תהליך השלום. ואולם פרס נכשל בניסיונו להקים ממשלה חלופית, ורבין כינה את המהלך בשם "התרגיל המסריח".

בבחירות מקדימות לראשות מפלגת העבודה, שהתקיימו בפברואר 1992, גבר רבין על המתמודדים שמעון פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר וקיבל יותר מ-40% מהקולות. הממשלה שהקים רבין לאחר ניצחון מפלגת העבודה פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום" כדבריו. אף שהסתייג מהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לא התנגד לשיחות אוסלו, לאחר שנואש מהתקדמות בשיחות הדו-צדדיות שהתנהלו עם הפלסטינים בוושינגטון מאז ועידת מדריד. ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. באוקטובר 1994 חתם גם על הסכם השלום עם ירדן והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת הגולן בתמורה לשלום מלא עם סוריה. ב-10 בדצמבר 1994 קיבלו רבין ופרס, עם יאסר ערפאת יחד, פרס נובל לשלום.

רצח רבין

הימין הקיצוני כינה את רבין "בוגד" בשל מדיניות השלום שלו, ובאוקטובר 1995 הטילה עליו קבוצה של דתיים קיצוניים קללת "פולסא דנורא" שהתפרשה בקרב חוגים אלו כהתרת דמו. בתום עצרת למען השלום במוצאי שבת י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש יהודי – יגאל עמיר. הרצח הפוליטי עורר סערה וטלטֵלה בציבור הישראלי על כל פלגיו. בהלווייתו של רבין השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מהעולם כולו.