מציאות מדומה

פרויקט של התלמידה: אדוה יבגי

בהנחיית המורה: רינת חזן

אולפנית אורט טבריה

כיצד חווים אנשים שונים את המציאות באופנים שונים? איך זוויות ראיה שונות משפיעות על הדרך בה אנשים חיים?

את התשובה לשאלה זו בחרה אדוה להציג באמצעות סרטון מקורי ויצירתי שיצרה תוך שימוש בטכניקה של רישום, מיצב ווידאו ארט. גיבורי הסרטון הן שתי דמויות מנוגדות בתכלית המייצגות שני מצבי קיצון- מצב של חיבור דרסטי למציאות מול מצב של ניתוק מוחלט מהמציאות. ילד נעדר צבעוניות בגוני שחור-לבן החבוש קסדה מול נערה ירוקת עור הצורכת "גלולות מציאות". את הרישומים ושרטוטי הדמויות יצרה אדוה בצורה אסוציאטיבית ובסוף היצירה אפשר לראות את התהליך שעברה כל דמות בדרכה. בתחילת ה"סיפור" הילד צורך את גלולות המציאות תחום בתוך גבולות הקסדה. לנערה לעומתו יש ניצוץ בעיניים, יש לה את החופש שלה והיא מנותקת מהמציאות סביבה. לאחר מכן מתהפכות היוצרות כשכל אחת מהדמויות עוברת מהפך: הילד בוחר לוותר על גלולות המציאות, משאיר את הקסדה מאחור וחווה התפרצות. הנערה לעומת זאת צורכת את גלולות המציאות ולובשת את חולצת הפסים, ובעקבות זאת כבה הניצוץ בעיניה וראשה תפור לצווארה.

סיפור שנרקם מתוך היצירה

אדוה מתארת את תהליך היצירה שביטא באופן בלתי מודע תהליך פנימי אישי שעברה: 
"בתחילת הדרך פעלתי אסוציאטיבית ולא חיפשתי הסברים מאחורי הציורים שיצרתי. לאחר מכן חשתי שדרך הציורים אני מביאה לידי ביטוי תחושות שחוויתי בשלוש השנים האחרונות. מסיבות שונות עשיתי כמה מעברים בין מוסדות חינוך שונים, ובכל מקום יצרתי קשרים חברתיים. ואולם שלא במודע בחרתי שלא להעמיק אותם מחשש לכאב הכרוך בפרידה. מאחר שמטבעי אני נוטה להיקשר מאוד לאחרים, המאמץ הלא מודע שלא להעצים את הקשר יצר בי תחושה של ניתוק. חוויה אחרת שעברה עיבוד בתהליך היצירה קשורה למשבר קשה שחוויתי, אחרי תמיכה ממושכת בחברה שעברה תקופה קשה. המעורבות הגדולה שלי במשבר של חברתי הביאה אותי למצב קיצוני נפשי ורגשי. לאחר מעשה הבנתי שזה היה התקף חרדה. השילוב של מעורבות גבוהה עם הזולת שיצרה אצלי משבר לצד הצורך שלא להתחבר מחשש לפרידה הביא אותי שלא במודע לעבד את התהליכים של חיבור וניתוק מן המציאות. נוסף על כך הוא סייע לי להבין לעומקן את החוויות האישיות שעברתי בשנים המשמעותיות האלה". 

את העבודה האסוציאטיבית מתארת אדוה כ"הבזקי מחשבה ההולכים ונבנים". עלילת הסיפור הלכה ונבנתה לדבריה תוך כדי תהליך היצירה ועיצוב הדמויות באופן שלא ניתן היה לצפות מראש. כך, באופן אסוציאטיבי ולא מודע הצליחה אדוה לגעת בנושא אישי כאוב שבו נמנעה לגעת באופן מכוון.