מבוא ומטרות

תוכנית הלימודים בתרבות יהודית-ישראלית נועדה לחזק ולהעמיק את הזהות היהודית-ציונית-ישראלית של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית, את תחושת השייכות שלהם, אחריותם ומחויבותם לעמם, לארצם, למורשתם המשפחתית והקהילתית ולתרבותם. היא מבקשת להפגיש את התלמידים הלומדים במערכת החינוך הממלכתית עם היצירה היהודית לדורותיה, עם הערכים היסודיים המגולמים בה ועם ביטויים חווייתיים ומעשיים של ערכים אלה באורחות חיים יהודיים. התוכנית מבקשת לחשוף את הלומדים ליהדות משמעותית, רבת-פנים, רלוונטית לחייהם כאן ועכשיו, בתוך הקשר ישראלי רחב, ולתת בידיהם ידע נרחב ומעמיק, חוויות עשירות וכלים מגוונים וחדשניים לפיתוח אישיותם וזהותם של התלמידים כיהודים, כישראלים וכבני-אדם. בתוכנית הלימודים ניתן מקום מרכזי ללימוד מעמיק של מקורות מגוונים מ"ארון הספרים היהודי" כנדבך וכמשאב חיוני, מכונן ומעורר מחשבה והשראה בתהליך פיתוח האישיות והזהות של הלומדים. בתוך כך, שואפת התוכנית להעמיק את יכולתם של התלמידים לקיים דיאלוג קשוב ומכבד בין זהויות שונות בחברה הישראלית, וכמו כן לעודד את התלמידים לקחת חלק פעיל בפיתוח תרבות יהודית-ישראלית במרחב, באקלים הבית-ספרי, בקהילה ובחברה הישראלית בכלל גם בהמשך חייהם – כבוגרי מערכת החינוך. נקודת המוצא הערכית של תוכנית הלימודים מאפשרת את הדגשת המשותף והמאחד שבין חלקי החברה דרך ערכים מכוננים משותפים המצויים בבסיס התוכנית.

השם תרבות יהודית-ישראלית מורה על כך שמדובר בלימודי התרבות היהודית מנקודת מבטם של יהודים ישראלים, השונה מנקודת מבטם של יהודי התפוצות כיום כמו גם מנקודת המבט של היהדות המסורתית שלפני הציונות וקום המדינה. ההבדל מתבטא בשני מוקדים מרכזיים, שהם בעלי חשיבות מכרעת בתפיסת המקצוע, מטרותיו ותכניו:

ראשית – תרבות יהודית-ישראלית כוללת את היצירה היהודית החדשה – הציונית והישראלית – כחלק בלתי נפרד מ"ארון הספרים היהודי" שהלך ונוצר לאורך הדורות. ככזו, התוכנית מדגישה ומעמיקה את הזיקה ואת תודעת הרציפות ההיסטורית-תרבותית לארץ, וכן היא מדגישה את תרומתם של אבות הציונות ומנהיגי המדינה מראשיתה לעיצוב דרכה הזהותית והתרבותית של מדינת ישראל. 

שנית – תרבות יהודית-ישראלית עומדת בסימן אתגרי הקיום הריבוני במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בהם האתגרים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והממלכתיים ואתגרי החיים הדמוקרטיים במדינה, תוך כיבוד והכרה של כלל האוכלוסיות, האזרחים, הדתות והתרבויות שבה.

המושג "תרבות" יהודית כולל בתוכו, בין היתר, מרכיבים דתיים, מוסריים, רגשיים, עממיים, אומנותיים, חברתיים, לאומיים ומשפטיים, וככזה הוא מכוון למגוון צרכים, וליצירת קשר וזיקה ביניהם. יתירה מזו, השם "תרבות יהודית-ישראלית" מצביע גם על כך שמדובר בתפיסת יהדות המניחה המשכיות, התפתחות ורצף פרשני בין המקורות היהודיים ההיסטוריים לבין היצירה היהודית והישראלית המודרנית. תפיסה זו נשענת על מודעות עמוקה לאופייה ההיסטורי של היהדות, המניחה רצף תוך כדי שינוי מתמיד באופייה ובמרכיביה השונים של התרבות היהודית. כך למשל, המרכיב הדתי בתרבות היהודית, הכולל את מושג האלוהים, וכן היבטים שונים של קדושה ופולחן, התגלות והשגחה ועוד, התפתח במהלך ההיסטוריה היהודית גם כביטוי ליצירה רוחנית, להשראה דתית, לתודעה מוסרית ולעשייה חברתית של יחידים וקהילות. מכלול מרכיבי התרבות שהלכו והתפתחו לאורך ההיסטוריה היהודית, כללו במאה הקודמת גם את המפעל הציוני, וזה הכין את התשתית להקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, המאפשרת ליהודים לשוב ולהתקיים כישות פוליטית מדינית בהיסטוריה המודרנית. אופייה הפרשני של התרבות היהודית הוא שאפשר לה לחדש שוב ושוב את מובנם של המקורות הקדומים, לבחור וליצור בתוכם ומתוכם, להיפתח לתרבויות הסביבה ולאתגרי הזמן, ולקלוט לתוכה נתונים חדשים ומהפכניים תוך כדי שמירה על תחושת ההמשכיות והנאמנות. מקורות אלו היוו כל הדורות מקור לא-אכזב לערכים ואורחות חיים ולתעצומות נפש, והם עודם מהווים משאב תרבותי ורוחני גם ואולי אפילו ביתר-שאת בעידן המודרני.

הנחות יסוד אלה מהוות בסיס לתוכנית הלימודים שלפנינו בתרבות יהודית-ישראלית. התוכנית מנסה אפוא לתת מענה לשלל מרכיבי התרבות (על זיקות הגומלין שביניהם) כחלק בבניין הזהות, וכן להציג עמדה מורכבת שלפיה היהדות והישראליות, עבר הווה ועתיד, יכולים וצריכים לחבור יחדיו בעיצוב זהותו של אדם מישראל.

תחום דעת תרבות יהודית-ישראלית שואף לעצב מחדש את תפיסת החינוך היהודי ואת העיסוק בשאלות של זהות יהודית במערכת החינוך הממלכתית, לאור השינויים המהותיים שהתרחשו בעשורים האחרונים הן בתפיסות היהדות בחברה הישראלית ובמרחב הציבורי בישראל, והן בתוכניות הלימודים במערכת החינוך הממלכתית. בעבר כללו תוכניות הלימודים בספרות עברית ובהיסטוריה של עם ישראל יחידות שונות שהוקדשו לתולדות עם ישראל וליצירה היהודית העיונית והספרותית בימי בית שני, בימי הביניים ובעת החדשה, אך כבר שנים רבות פרקים אלו אינם כלולים כחובה בתוכניות הלימודים. במקביל, לימודי תורה שבעל פה, שהיו מקובלים בעבר בביה"ס הממלכתי היסודי, נעלמו כליל. היעלמותם של מרכיבים אלה הפכה את המקרא לטקסט היהודי היחיד הנלמד כחובה (וכמקצוע ליבה לזכאות לבגרות) בכל בתי הספר הממלכתיים (למעט תלמידים שבחרו ללמוד תורה שבעל-פה ומחשבת ישראל ברמה מוגברת בחטיבה העליונה). מצב זה מונע מרוב מוחלט של התלמידים המסיימים את מערכת החינוך הממלכתית היכרות משמעותית עם התרבות היהודית העשירה שהתפתחה לאחר תקופת המקרא משלהי ימי הבית השני ואילך, ועד ערב התקופה הציונית (הקפיצה הידועה "מן התנ"ך לפלמ"ח"). תרבות יהודית זו היא שעיצבה את חיי היהודים במהלך אלפיים השנים האחרונות, בין אם שימרו אותה כלשונה, ובין אם מרדו וחידשו בה או שימרו רק חלקים מתוכה החל מראשית ימי האמנציפציה באירופה ועד ימינו, ויצרו לאורה וכנגדה מגוון זהויות יהודיות חדשות.

הירידה החמורה במעמדם של לימודי היהדות בחינוך הממלכתי תרמה להתגברות תחושות ניכור הולכות וגוברות של תלמידים כלפי מורשתם, ושימשה רקע להקמת ועדת שנהר. בהמלצותיה, שפורסמו בשנת 1994, הוצגה הקריאה "לחתור ללימוד מקצועות היהדות באופן שידגיש את אופיים כמקצועות הומניסטיים, מנחילי תרבות וערכים, המעניקים כלים לבניית השקפת עולם", תוך התאמתם לאתגרי הזמן ולצרכיה ומאפייניה של אוכלוסיית התלמידים במערכת החינוך הממלכתית. בין מסקנות הדו"ח צוין כי "הוועדה סבורה כי יש להשתמש בפלורליזם של החינוך הכללי כמנוף להעמקה תרבותית, להעשרה ולהתנסות חינוכית משמעותית, תוך היענות לאתגרי התקופה. יש להפוך את בית הספר הכללי למוקד לפיתוח אופציות לקיום תרבותי יהודי-ישראלי המשוחרר מתלות בסמכות ההלכה, המקיים זיקה לתולדות ישראל וליצירה ממגוון היבטים, תוך ביקורת וחידוש." עוד נקבע שם כי "על תוכנית הלימודים לגבש שיטות ודרכי עבודה מגוונות התואמות את צורכיהן של אוכלוסיות התלמידים השונות" בחינוך הממלכתי. כל זאת מתוך רצון להפוך את לימודי היהדות ללימודים בעלי משמעות חיובית ולא מנוכרת, אשר יתרמו לבניין זהותו ועולם הערכים של התלמיד בוגר החינוך הממלכתי בישראל.

את הצורך החיוני הגובר במתן מענה משמעותי ושיטתי לסוגיית החינוך הערכי וטיפוח זהותם היהודית-ישראלית של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית יש לראות גם על רקע משבר ערכים האופייני לחברות מערביות פוסט-מודרניות רבות. לפי מחקרים רבים בשנים האחרונות, החברה הישראלית, בדומה למדינות אחרות בעולם המערבי, מאופיינת במשבר ערכי חמור: צעירים חווים אבדן משמעות, ומנהלים את חייהם ללא מצפן ערכי ברור. יתרה מזו, מתבגרים רבים מתקשים כיום לחשוב באופן קוהרנטי ומושכל על סוגיות מוסריות עקב מחסור במיומנויות חשיבה בסיסיות. אחת הסיבות למצב זה נעוצה גם בתפיסה רווחת שלפיה, למערכת החינוך אין הסמכות לקבוע מהם הערכים או המטרות הערכיות שעל פיהם אמורים צעירים לעצב את חייהם. משבר ערכים זה אף הביא משרדי חינוך במדינות ה-OECD לקדם באופן מואץ תוכניות לאומיות לחינוך ערכי לאחר תקופה של מחסור יחסי בתוכניות מסוג זה במחצית השנייה של המאה ה-20. 

ההתמודדות עם אתגרי חינוך ערכי במאה ה-21 עומדת כמובן על סדר יומה של מערכת החינוך בכללותה. בתחום לימודי היהדות בחינוך הממלכתי החל תיקון המצב לפני שנים אחדות עם כינונו של המקצוע "תרבות ישראל ומורשתו" שנלמד עד לתשע"ו בכיתות ה' עד ח'.  במקביל, מתקיימים מזה שנים, ובמגמת התחזקות מתמדת,  לימודי "מחשבת ישראל" ו"תורה שבעל-פה" כמקצועות בחירה בחטיבה העליונה. 

הקמת ועדת המקצוע "תרבות יהודית-ישראלית", וכתיבת תוכנית הלימודים החדשה נועדו להמשיך, להרחיב ולהעמיק את המהלך. חידושה ובשורתה של התוכנית הנוכחית הם בשני אפיקים עיקריים: ראשית, היא פורסת, לראשונה במערכת החינוך בישראל, רצף פדגוגי של לימודי היהדות והעמקת הזהות היהודית-ישראלית לכלל תלמידי מערכת החינוך הממלכתית מכיתה א' ועד כתה ט'. שנית, היא משלבת בין המגמה לעסוק בזהות יהודית באופן רב-תחומי, יצירתי וחווייתי – כמתבקש מן המושג 'תרבות' –  לבין ההכרח לפתח בסיס ידע ומיומנויות של אוריינות ולמידה המתחייבים מהאופי הדיסציפלינארי של לימודי היהדות ושל השפה היהודית, כשבראשם תורה-שבעל-פה ומחשבת ישראל, ולצדם תחומים תומכי זהות נוספים כמו ספרות ולשון עברית, היסטוריה של עם ישראל, מורשות אחרות ותרבות העולם, וכן תחומי האומנויות וכו'. 

זאת ועוד, התוכנית מנסה לענות על צורך ייחודי לתלמידי בתי הספר בחינוך הממלכתי: תלמידים אלה באים מבתים בעלי מגוון זהויות חילוניות ומסורתיות ולעתים אף דתיות, וכן מתוך מגוון של מורשות קהילות ישראל בארץ ובתפוצות, ממזרח וממערב . לגבי רבים מבוגרי המערכת הממלכתית הבאים מבתים חילוניים, הקשר בין ישראליותם ליהדותם הפך אתני בלבד, וכפועל יוצא מכך, חשים רבים מהם בנתק בין זהותם הישראלית לזהותם היהודית. מנגד, תלמידים רבים במערכת הממלכתית הבאים מבתים המגדירים את יהדותם כ"מסורתית" אינם מוצאים בתוכנית הלימודים הקיימת (מעבר ללימודי התנ"ך) מספיק תכנים יהודיים משמעותיים, וגם לא ביטוי מספק למורשת המשפחתית שלהם (מתוך עולם המנהגים והמסורות של עדות וקהילות ישראל). התכנית הנוכחית רואה אפוא לנגד עיניה את מגוון הזהויות של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית, על פני כל הרצף, ומבקשת לתת להן ביטוי ומענה הולם, תוך עידוד להיכרות ולדיאלוג מכבד וסובלני בין זהויות תרבותיות שונות.

השיקולים המנחים את כותבי התכנית החדשה הם אורייניים וחווייתיים. התכנים מבוססים על לימוד שיטתי של טקסטים ועל הצעות לפעילות חווייתית נלווית אשר נבחרו בקפידה על פי קריטריונים שונים – אורייניים, תרבותיים וזהותיים – בהתאם לשלבי ההתפתחות של התלמידים בשכבות הגיל השונות. הנושאים, ההתנסויות והטקסטים נבחרו מתוך מגמה לחשוף את הקאנון היהודי-ישראלי בפני התלמידים, וליצור סביבו עניין, דיאלוג, חשיבה ויצירה. חלק בלתי נפרד מגיבוש הזהות האישית והמתחדשת מבוסס אפוא על ההיכרות עם המקורות הקלאסיים ועל היכולת להתמודד אתם. בתכנית מתקיים מתח בין הרצון שהתלמידים, מצד אחד, יתוודעו בצורה רצינית ומעמיקה לטקסטים ולהתנסויות חשובות בעיצובה של תרבותם לאורך דורות, ומן הצד השני, יוכלו לפתח בכוחות עצמם את זהותם האישית מתוך שיח פתוח וביקורתי עמהם. דמות הבוגר העולה מתכנית זו היא של אדם מישראל המכיר ומעריך את תרבותו על שלל אורותיה וצלליה, החותר להבנה משמעותית וחווייתית של מקורות ומרכיבי תרבותו, ומסוגל להעניק לה פרשנות אותנטית, לקרב ולהרחיק, לקבל ולדחות, וליצור בתוכה ומתוכה את הנדבך האישי והחברתי שלו בבניין זהותו ובעיצוב התרבות היהודית. לפי תפיסה מורכבת זו, שאילת השאלות על מקורות התרבות ומרכיביה אמורה לשקף בה בעת עמדה עצמאית וביקורתית כמו גם זיקה, אמפתיה ושייכות אליהם. 

מיותר לציין את מקומם המכריע של הכשרת המורים ופיתוחם המקצועי להטמעתה הראויה של תוכנית זו ולהצלחתה.