סמלי המדינה - המנון התקווה

נושא-על: המדינה שלי

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1878 בעת שהתארח ברומניה אצל משכיל יהודי מקומי. ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מתוך תשעת בתיו של השיר תִּקְוָתֵנוּ.
בשנת 1886 חקלאי בשם שמואל כהן שעלה ארצה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה) והתיישב במושבה ראשון לציון, דפדף בקובץ השירים "ברקאי" של אימבר ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני פופולרי. המושבה רחובות אימצה את "תקוותנו" אל חיקה.
"תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה. בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההמנון.

ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, את "התקווה" כהמנון הלאומי של מדינת ישראל.
השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי.