שמות ומשמעותם

שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, ואילו שם משפחה חולקים לרוב כל בני המשפחה. את שמו הפרטי של אדם נותנים לו בדרך כלל הוריו. ביהדות מוכרז שם הבן בפומבי בפעם הראשונה בטקס ברית המילה. שמו של היילוד נרשם בתעודת לידה המונפקת בידי מִנהל האוכלוסין במשרד הפנים.
כינוי הוא שם לא רשמי של האדם העשוי לשמש נוסף על שמו או במקומו. ילדים ואף מבוגרים זוכים לא אחת לכינויי חיבה המבטאים קרבה ואינטימיות.

מדרש שם

בתנ"ך הצגת דמות בשמה מלווה לעתים גם במדרש שם, כלומר, בהסבר המבוסס על שורש השם או על צלילו. בכוחם של אלו להעניק משמעות לשם, לקשר אותו לנסיבות הלידה, לאופי הדמות, למעשיה, לגורלה וכיו"ב.
בספר שמות השם המצרי 'משה' מוצג כאילו נגזר מפועל עברי: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב', י').

הנוהג בארץ ובעולם

בקרב עמים רבים קיימות מסורות של שמות פרטיים העוברים במשפחה מדור לדור. יש הנוהגים בקריאת הבן הבכור בשם זהה לשם אביו. בחברות רבות השם הפרטי מופיע תחילה.
שם המשפחה מציין את השתייכותו של הפרט למשפחתו. השימוש בשמות משפחה נפוץ כיום בקרב תרבויות וחברות רבות בעולם. שם המשפחה מופיע לרוב אחרי השם הפרטי. בפנייה רשמית מקובל בכמה מקומות להוסיף את שם המשפחה אחרי התואר (מר, גברת; ד"ר, פרופ' וכד').
באיסלנד שם המשפחה מורכב משמו הפרטי של האב בתוספת הסיומת 'הבן של' (סון) או 'הבת של' (דוטיר).
יהודים רבים שעלו לישראל ואחרים שנולדו בה עברתו את שמם.