חלק ג – היבטים בתולדות העיצוב

אדריכלות ברוטליסטית היא סגנון אדריכלות שהתפתח מתוך סגנון האדריכלות המודרנית ופרח בין שנות ה-50 וה-70 של המאה ה-20. סגנון זה התאפיין בבנייה בבטון חשוף – המקור לשמו הוא הביטוי ״béton brut״ (בצרפתית: בטון גולמי). אחד העקרונות המנחים של סגנון זה הוא ׳אמת החומר׳ או שאיפה לחשוף את האמת החומרית והפונקציונלית של המבנה: הותרת הבטון חשוף ולא צבוע וחשיפת פונקציות המבנה ומטרותיו בחיצוניות שלו (למשל בנייה של מגדל מים חיצוני לעומת הסתרתו).

אומנות (נהגית אוֹמנות, בשונה מאוּמנות) היא אוסף הפעילויות האנושיות העוסקות ביצירה המבטאת את יכולות הדמיון, היצירתיות והמיומנות הטכנית של היוצר אותה, ואשר מוערכות על ידי הצופה בעבור ערכן הסמלי, האסתטי או הרגשי. תחומי האומנות כוללים יצירה חזותית כגון ציור ופיסול, אך גם יצירות שאינן בהכרח או בלבד חזותיות כגון מוזיקה, תיאטרון ומחול הנחשבים גם הם לצורות אומנות. ההגדרה מה נחשב לאומנות אינה קבועה והשתנתה לאורך השנים, אך תאורטיקנים רבים מסכימים שאומנות תלויה בחופש היצירתי של האומן, והיצירה האומנותית תלויה בשיקול דעתו ובכישרונו הייחודיים של האומן שיצר אותה.

אוריינטליזם הוא מונח שטבע אדוארד סעיד ומתייחס לנטייה לייצג את תרבות המזרח באופן סטראוטיפי. האוריינטליזם נוטה להמציא ולהדגיש הבדלים ״טבעיים״ בין מזרח ומערב ולאפיין תרבויות מזרחיות וערביות כנבערות, פראיות, אקזוטיות ומסוכנות. באומנות, ״ציור אוריינטליסטי״ היה מגמה בציור האקדמי של האומנים הצרפתיים במאה ה-19 שבה נושאי הציור היו המזרח התיכון וחיי היום-יום בו.

עקרון האחידות הוא עיקרון בייצור שלפיו חלקים מיוצרים באופן דומה ולפיכך אפשר להחליף ביניהם. עיקרון זה היה מרכיב חשוב בשיטת הייצור האמריקנית – שיטה שהתפתחה במאה ה-19, התבססה על שימוש ברכיבים שאפשר להחליף ביניהם ובכך ייעלה את תהליכי הייצור. עקרון האחידות התפתח תחילה בייצור כלי נשק – שימוש ברכיבים מתחלפים אִפשר תיקון מהיר במהלך קרב (עד תקופה זו כל רובה יוצר בנפרד בידי בעל מקצוע, ולכן חיבור רכיב מנשק אחד לנשק אחר לא התאפשר ודרש החלפה או תיקון של הנשק כולו). במהלך המאה ה-19 התפשט עיקרון זה לתעשיות נוספות וכיום הוא עיקרון בסיסי בייצור בכל העולם.

אסתטיקת המכונה היא תפיסה אסתטית שהופיעה בסוף המאה ה-19 ואפיינה את התנועות המודרניסטיות המוקדמות. אסתטיקת המכונה התאפיינה בברק מתכתי, בצורות גאומטריות נקיות ובחוסר בעיטור, ולא ניסתה לטשטש את עקבות המכונה שיצרה את האובייקט כי אם להנכיח אותן. שפה זו הייתה תגובה לתיעוש ולריבוי המכונות שהתפשטו באירופה בתקופה זו ולשפה החזותית שאפיינה את עולם התעשייה.

ג׳פוניזם הוא מונח המתייחס לעיצוב שרווח באירופה בסוף המאה ה-19 ובה אומנים אירופיים שאבו השראה מאומנות יפנית בתחומי העיצוב, הציור, הפיסול והאדריכלות. המקור לחדירת ההשפעה היפנית לאומנות האירופית היה חידוש המסחר עם יפן, לאחר שזו הייתה סגורה בפני המערב כ-200 שנה. סיום הסגר הציף את השוק האירופי במוצרי צריכה יפניים רבים – ובהם מניפות, פרגודים והדפסי עץ – ואלה השפיעו רבות על האמנים האירופים, ובעיקר על האימפרסיוניסטים. בהשפעות הללו אפשר למנות את הופעתם של פורמטים חדשים (ציור על מניפות ועל פרגודים), שימוש רב באלכסונים ובקומפוזיציות מקוטעות (שנושאן אינו מופיע במרכז אלא בקצה הפורמט, ואף חתוך) ומשטחי צבע אחידים, בלא צל ובלא תלת ממדיות, ושימוש בקו מתאר עבה (שהושפעו מסגנון הדפסי העץ – ׳תמונות העולם הצף׳).

גופן הוא אופן עיצוב האות. אותו גופן יכול להופיע במגוון גדלים, סגנונות והטיות-אות, אבל העקרונות העיצוביים הכלליים של הגופן יישארו זהים. למשל, גופן גראמונד הוא גופן אחד, ולו כמה סגנונות – נטוי, עבה, צר וכו׳. טקסט שייכתב בכל אחד מהסגנונות הללו עדיין יהיה באותו הגופן. גופנים נבדלים זה מזה בסריף (סריף/סנס-סריף/סלאבּ-סריף), ניגודיות (היחס בין עובי הקווים המאונכים למאוזנים), גובה האות ועוד משתנים רבים נוספים, ויכולים להתאפיין בתכונות שונות כגון קריאות גבוהה או נמוכה, שידור רצינות או קלילות, התאמה לכותרת או לטקסט רץ ועוד.

גותיקה או הסגנון הגותי היא סגנון באומנות ובאדריכלות שהתפתח מהמאה ה-12 עד למאה ה-15 באירופה. באדריכלות, סגנון זה התאפיין בבניית מבנים גבוהים מאבן שנתמכו על ידי אלמנטים אדריכליים כגון קמרונות כדי לשאת את משקל האבן הרב, ובשימוש בחלונות גדולים וצבעוניים (בעיקר חלונות עגולים מסוג ׳רוזטה׳) כדי להכניס אור וצבע לחלל המבנה. באומנות, הסגנון הגותי התבטא בפסלים דתיים שמטרתם ללמד את ההמונים על סיפורי הברית הישנה והחדשה, ובציורים שהתאפיינו בהבעות פנים חופשיות יותר (לעומת סגנון הרומנסק שקדם לסגנון הגותי) ובדמויות קטנות יותר ביחס לסצנה המתוארת. מלבד האדריכלות והפיסול, אומנויות שפרחו בתקופה זו הן אומנויות הפרסקו והזכוכית הצבועה.

בעיצוב גרפי, המונח גריד מתייחס לרשת שתי-וערב של קווים מאונכים ומאוזנים הנחתכים זה עם זה ומשמשת לארגון תוכן. מערכת הגריד משמשת מסגרת עבודה בעבור המעצב בעת סידור אלמנטים גרפיים כגון טקסט ודימוי, ומרכיביה השונים הם גודל הפורמט עצמו, רוחב השוליים, מספר ורוחב של טורי הטקסט ועוד. מערכות גריד שימשו לאורך ההיסטוריה בסידור טקסט בהדפסה של תוכן כגון ספרים ועיתונים. ואולם רק באמצע המאה ה-20 פותחו בשוויץ שיטות מדעיות לסידור הגריד, וכיום הן בשימוש נרחב בעיצוב אתרי אינטרנט ובעיצוב אינטראקטיבי.

המודל השנתי הוא מושג שהוכנס לעולם העיצוב בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 על-ידי הארלי ארל, המעצב הראשי של חברת ג׳נרל מוטורס לייצור מכוניות. משמעות המושג היא קישור בין זהות מודל מסוים (למשל של רכב) לשנה מסוימת ובתוך כך יצירת תחושה של חידושים מתמידים אצל הצרכן ועידוד צריכה. מושג זה קשור למושג ׳התיישנות מתוכננת׳ – מודל רכב שנחשב לחדשני בשנה אחת נהפך למיושן כבר בשנה שלאחר מכן. הופעתו של המודל השנתי קשורה לתרבות השפע והצריכה שהתקיימה בארצות הברית בשנות ה-20 ובה צרכנות (עקב תמורות בעולם הפרסום) נקשרה לדימוי העצמי של הצרכן והתנתקה מצרכים פרקטיים גרידא.

התיישנות מתוכננת היא מונח בתחומי הכלכלה והעיצוב התעשייתי שהוטבע בשנות ה-20 של המאה ה-20 ופותח בידי האמריקני ואנס פקרד. המושג מתייחס להתיישנות של מוצרים בשני מישורים, פיזי ופסיכולוגי. ברובד הפיזי, הכוונה למדיניות של הגבלה מלאכותית של אורך חייו של מוצר בעת תכנונו. מטרתה של מדיניות זו היא עידוד צריכה, על ידי דחיפת הצרכן לרכוש מוצר חדש במקום זה שנעשה בלתי ניתן לשימוש או בלתי רצוי לאחר פרק זמן שנקבע. קיימות דרכים שונות ליישם את מדיניות ההתיישנות המתוכננת, החל משימוש בחומרים מתבלים במהירות שהתבלותם תשבית את המוצר (למשל ברגים חלשים); וכלה בתכנות תאריך תפוגה באופן מלאכותי לתוך שבבי מכשירים אלקטרוניים אשר משביתים את המכשיר לאחר מספר שימושים שהוגדר מראש או תקופה מסוימת. התיישנות ברובד הפסיכולוגי מתייחסת לפן הרגשי והשיווקי הפועל על החשקים של הצרכנים לחדש את צריכתם, להוקיר את החדש, האופנתי ואת הנדיר.

זיגוראת הוא סוג של מבני אבן עצומי-מימדים מסוג הייחודי לאיזור מסופוטמיה )כיום באיזור עיראק(, אשר נבנו בין האלפים השלישי עד הראשון לפני הספירה. ידועים כ-30 זיגוראתים בעולם, אשר נבנו בממלכות שומר, בבל ואשור. מבנה הזיגוראת היא פירמידה מדורגת בעלת בסיס מלבני או ריבועי )ולעתים רחוקות אליפטי(, אשר נבנתה מלבני בוץ ולבנים אפויות. אף זיגוראת לא נותר במצב שלם: הזיגוראת הגדול ביותר שנמצא הוקם בממלכת עילם )כיום באיראן(, וגובהו כיום הוא כ-80 מטרים - כמחצית מגובהו המקורי המשוער. יש המקשרים את סיפור מגדל בבל לזיגוראת שנמצא בעיר זאת, וכן את הגנים התלויים של בבל - אחד משבעת פלאי העולם העתיק.

טיפוגרפיה היא הנראות של המילה הכתובה, האומנות החזותית של כתיבת טקסט וסידורו. שיקולים טיפוגרפיים בעת סידור טקסט כוללים החלטות עיצוביות הנוגעות לסוג הגופן שבו הטקסט ייכתב, גודלו, משקלו, הצבע שלו, סידור הטקסט על הדף והיחס בין המרכיבים השונים – ריווח בין אותיות (טרקינג) ובין שורות הטקסט (לדינג) והיחס בין אלמנטים בעלי היררכיה טיפוגרפית שונה זה מזה (כותרת, כותרת-משנה, טקסט רץ וכו׳). לרוב, מטרת הטיפוגרפיה היא להפוך את הטקסט לקריא ומושך ולהתאים לאופיו של הטקסט.

טיפוגרפיה ורנקולרית היא טיפוגרפיה מקומית המייצרת ומשמרת תחושת זהות של מקום, בעיקר בהקשר של לטרינג ושלטים הכתובים ביד ולא בגופן מסוים. תפיסת הטיפוגרפיה הוורנקולרית מתייחסת גם לטקסט וללטרינג, ולא רק לאלמנטים אדריכליים למשל כאל אלמנטים עיצוביים שמקנים זהות מקומית ולכן יש לשמר אותם ולהתייחס אליהם בתהליך העיצוב.

המושג "טעם טוב" מתייחס לשיפוט האסתטי של המאה ה-19, ולפיו מי שניחנו בכלים לשיפוט אסתטי הם בני המעמד הגבוה, מפני שרק להם יש פנאי ללמוד את חוקי האסתטיקה ולרכוש את הכלים הנחוצים כדי להבחין בין טעם טוב לטעם רע. עמדה נוספת היא כי גם בתוך המעמד הגבוה לא לכולם יש יכולות זהות, וכי קיימים יחידי סגולה בעלי יכולות נדירות לשיפוט אסתטי, ורק הם מסוגלים להבחין בין עבודות בטעם טוב לכאלה שאינן בטעם טוב. השיפוט האסתטי במאה ה-19 לא שלל קישוטיות. נהפוך הוא. הקישוט נתפס הכרחי לטעם הטוב של העיצוב או האומנות.

יעילות היא ניצול מיטבי של משאבים או היכולת להימנע מבזבוז – יהא זה בזבוז של חומרי-גלם, כסף, אנרגייה או שעות עבודה – במהלך פעולה או ייצור של מוצר. יעילות נמדדת באמצעות השוואה בין מה שאפשר לייצר ולהשיג עם כמות המשאבים שנעשה בהם שימוש, לעומת מה שיוצר או הושג בפועל.

כרומוליתוגרפיה היא שיטה להדפסה בכמה צבעים שהתפתחה מליתוגרפיה (הדפס-אבן) במאה ה-19. השיטה מורכבת מכמה שלבים: ציור דימוי על משטח אבן או מתכת באמצעות צבע מבוסס-שמן; מריחת חומצה מעורבבת עם גומי ערבי על המשטח, באופן שמגיב עם האזור שלא נצבע וגורם לו להיעשות מחוספס; הרטבת המשטח במים (שנותרים רק באזורים שהושפעו מהחומצה); מריחת צבע מבוסס-שמן על המשטח שנשאר רק באזורים שבהם הדימוי המקורי היה; ולבסוף העברת הדימוי לנייר אשר נלחץ אל המשטח באמצעות מכבש. כדי ליצור צבעים מספר, נעשה שימוש במספר זהה של משטחים. שיטה זו התאפיינה ביצירת משטחי צבע גדולים, ובכך תרמה ליצירת סגנון הכרזות שמאפיין את אותה התקופה.

כרזה (או פוסטר) היא נייר מודפס ועליו דימוי או טקסט (לרוב שניהם) שנתלה על קיר או משטח אנכי אחר, בעיקר ברחוב או במרחב הציבורי. הכרזה היא מדיום המזוהה מאוד עם תחום העיצוב הגרפי, וקיימת מאז המאה ה-19. פיתוחה חייב רבות להתפתחות הליתוגרפיה בצבע במאה זו שאפשרה ייצור המוני ובכך אפשרה להדפיס כרזות רבות. מטרות הכרזה מגוונות – החל מפרסום מוצרים או אירועים, דרך תמיכה ברעיונות פוליטיים שונים ועד פרסום מידע כללי לציבור – אך בכל מקרה מטרתה היא לתפוס את עיני הצופים ולהעביר מידע לקהל רחב. פיתוח הכרזה תרם להתפתחות הטיפוגרפיה, מכיוון שלייצור כרזות היה צורך בפיתוח אותיות גדולות שיהיו קריאות ממרחק.

כרזת האובייקט היא סגנון עיצוב כרזות שהתפתח בגרמניה בתחילת המאה ה-20, עם עיצוביו של לוסיאן ברנהרד (Lucian Bernhard). כרזות אלה התאפיינו קודם כול במינימליזם שלהן, בכיתוב בולט התופס את העין, משטחי צבע גדולים, הפשטה של האובייקט המתואר ומיקוד הקומפוזיציה בו ולא בסצנה מפורטת. סגנון זה היה שינוי משמעותי לאחר סגנון האר-נובו שקדם לו אשר התאפיין בכרזות מפורטות ומעוטרות ובטיפוגרפיה מסולסלת. הסגנון התפתח כתוצאה מפיתוחים בשיטת הכרומוליתוגרפיה שעודדה עיצובים צבעוניים ופשוטים, והיה מענה לצורך בכרזות אשר ייראו למרחוק על ידי עוברים ושבים ברחוב ומכלי רכב נוסעים אשר החלו להיכנס לשימוש נרחב בתקופה זו.

לבני טרה-קוטה (מאיטלקית: ״אדמה אפויה״) הן לבנים העשויות מקרמיקה עשוית חרס הנאפית בתנור ובעקבות כך מקבלת צבע חום-כתום אופייני, כמו גם כלים ויצירות שנעשים מחומר זה. טרה-קוטה שימשה את האדם החל משחר ההיסטוריה להכנת לבנים ורעפים, לייצור כלים, כדים וסרקופגים וליצירת אומנות כגון פסלים וצלמיות. בגלל תכונתם נגד שרפות, לבני טרה-קוטה הפכו לחומר גלם מרכזי בסגנון הבנייה החדש בשיקגו לאחר השרפה הגדולה של 1871.

ליתוגרפיה או הדפס אבן היא שיטת הדפסה שהומצאה בסוף המאה ה-18. השיטה מורכבת מכמה שלבים: ציור דימוי על משטח אבן או מתכת באמצעות צבע מבוסס-שמן; מריחת חומצה מעורבבת עם גומי ערבי על המשטח, באופן שמגיב עם האזור שלא נצבע וגורם לו להיעשות מחוספס; הרטבת המשטח במים (שנותרים רק באזורים שהושפעו מהחומצה); מריחת צבע מבוסס-שמן על המשטח שנשאר רק באזורים שבהם הדימוי המקורי היה; ולבסוף העברת הדימוי לנייר אשר נלחץ אל המשטח באמצעות מכבש.

ביצירה, המונח הומאז׳ או מחווה הוא מקרה שבו יוצר מתייחס ביצירתו לחלק מיצירה של יוצר אחר, למשל רעיון, דימוי או קומפוזיציה. הומאז׳ מופיע בתחומי יצירה רבים, כגון ציור, ספרות ומוזיקה. באופן כללי, הומאז׳ הוא מתן כבוד והוקרה ליוצר וליצירה שאותם מצטטים והוא נעשה בגלוי. לעומת זאת, כאשר עבודה מצוטטת בהיחבא ובלא מתן קרדיט אין מדובר בהומאז׳ אלא בפְלַגְיָאט – גנֵבה ספרותית, ומעשה זה אף יכול להיחשב הפרה של זכויות יוצרים.

התחייה הגותית (או הנאו-גותיקה) הייתה סגנון שאפיין את האדריכלות והעיצוב החל מהמאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19. בדומה לתחייה הקלאסית שקדמה לה, הנאו-גותיקה הסתכלה לעבר ימי הביניים למטרות חיקוי או להשראה; אך לעומתה – היא לא שאבה השראה ממבני יוון ורומא כי אם מהאדריכלות הגותית של ימי הביניים. סגנון זה מתאפיין בצריחים גבוהים, בחלונות מוארכים ובקשתות מחודדות המופיעות בצורת החלונות, הדלתות ובאלמנטים עיטוריים נוספים.

נאו-קלאסיקה היא סגנון אומנות שרווח בצרפת בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 והשפיע על האומנות הפלסטית, האדריכלות, המוזיקה, התיאטרון ועוד. סגנון זה מתאפיין בחיקוי, בהעתקה או בהשראה מהאומנות הקלאסית של יוון ורומא העתיקות, והחל לאחר גילוין-מחדש של הערים הרומיות פומפיי והרקולנאום. כמו כן היה תגובת-נגד לסגנונות הבארוק והרוקוקו שקדמו לו. סגנונות אלה התאפיינו בעושר ובעיטוריות, ובניגוד להם הנאו-קלאסיקה מתאפיינת בסימטרייה ובפשטות, שנחשבו לערכים נעלים ביוון וברומא.

שיטת הניהול המדעי (ידועה גם בתור טיילוריזם) היא שיטה שפותחה בתחילת המאה ה-20 על ידי פרדריק וינסלו טיילור, מהנדס אמריקני, ומטרתה ייעול כוח העבודה. העיקרון המרכזי של השיטה הוא תזמון מטלות בתהליך העבודה. קדמה לה שיטה שהחלה עוד במאה ה-18 לפירוק כל עבודה למטלות קטנות ופשוטות שאפשר לכמת וללמד בקלות. נוסף על כך השיטה מתאפיינת בהפרדה של תכנון העבודה מהעבודה בפועל, ובחקר זמן וניהול מדעי לקביעת תקנים מיטביים לכמות העבודה הצפויה מהעובד הממוצע, תכנון עמדת העבודה והגברת המוטיבציה באמצעות השכר.

באומנות, המונח סגנונות תחייה מתייחס לסגנונות אומנות המחקים או המעתיקים מסגנונות שקדמו להם, ובעיקר מסגנונות מתקופה היסטורית אחרת – זאת אומרת, שקדמו להם במאות שנים. סגנונות כאלה רווחו באירופה ובאמריקה במאה ה-19 וכוללים בין השאר את הנאו-גותיקה, הנאו-קלאסיקה והנאו-רנסנס. הרנסנס בעצמו הוא סגנון תחייה שניסה להחיות את סגנון האומנות שרווח ביוון וברומא העתיקות – ואף משמעות השם ״רנסנס״ היא ״לידה מחדש״ בצרפתית.

סקיומורפיזם הוא עיקרון עיצובי ולפיו אובייקט חדש שומר על מאפיינים צורניים הנובעים מטכנולוגיית הייצור של אובייקט קדום יותר. עיקרון זה התקיים בעיצוב לאורך ההיסטוריה, וכיום מתקיים בין השאר בעיצוב וירטואלי השומר על מאפיינים ויזואליים של האובייקט הממשי שעליו הוא מבוסס או שאותו הוא מחקה. קיימות לכך דוגמאות רבות בעיצוב ממשק ממוחשב, החל משימוש בתיקיות ומסמכים לסידור תוכן במחשב וכלה בעיצוב סמליל ״פח המחזור״ במחשב בתור פח מסמכים ממשי. מטרת העיקרון הזה היא יצירת עיצוב ממשק מוכר על ידי שימוש במושגים שהמשתמש כבר מכיר.

עיצוב הוא תהליך התכנון של ארטיפקט שימושי שמטרתו בניית תוכנית שתגדיר כיצד אותו הארטיפקט צריך לפעול ולהיראות, לפי קריטריונים שונים כגון אסתטיקה, נוחות השימוש, תהליך הייצור ומחיר. הקריטריונים השונים תלויים במידה רבה בסוג העיצוב. למונח ״עיצוב״ משמעויות שונות לפי השדה שבו עוסקים: עיצוב אופנה אינו זהה לעיצוב מוצר, ואלה שונים מעיצוב גרפי. הקריטריונים השונים שבהם יש להתחשב תלויים בתחום העיצוב הספציפי.
קיימים תחומי עיצוב רבים מאוד (מלבד התחומים שהוזכרו קיימים גם עיצוב משחקים, עיצוב תאורה, עיצוב פנים, עיצוב חוויה ועוד ועוד), ובתחומים מסוימים ומגוונים (כגון קדרות, כתיבת-קוד ועיצוב גרפי) גם תהליך הייצור וטכנולוגיות הייצור עצמם (ולא רק תכנון האובייקט) נחשבים חלק מעבודת העיצוב.

עיצוב אד-הוק הוא עיצוב שלא תוכנן מראש אלא נבנה כמענה לצרכים שהופיעו במהלך יישומו. לעומת עיצוב מובנה שבו כל צורכי העיצוב נפרסים מראש, בעיצוב אד-הוק צורכי העיצוב אינם ידועים מראש אלא נחשפים לאורך העבודה וכך משפיעים על תהליך העיצוב. דוגמה לכך היא עיצוב עירוני – מרבית הערים בעולם אינן תוצר של תכנון מובנה אלא של עיצוב אד-הוק. במרבית המקרים עיר אינה מתוכננת מראש ונבנית לפי תוכנית אחת מוגדרת אלא מתפתחת לאורך הזמן כמענה לצרכים קיימים.

עיצוב דמוקרטי הוא פילוסופיה עיצובית שהתפתחה תחילה כחלק מתפיסת העיצוב הסקנדינבי. אוצרים ומעצבים אמריקנים כמו אליוט נויס פיתחו את המושג הלאה כחלק מהתפיסה האמריקנית המודרנית משנות ה-40 של המאה ה-20 ולפיה עיצוב טוב צריך להיות נגיש לכול. לפי תפיסה זו, על העיצוב להיות מודע ורגיש לנושאים כמו כלכלה, קיימות, איכות הסביבה ויעילות הייצור, וכך לייצר מוצרים טובים במחיר נמוך.

מושגים של עיצוב טוב כבר נדונו בשנות ה-20 המאוחרות של המאה ה-20, אבל כמושג, "העיצוב הטוב" היה תנועה שהתפתחה בארצות הברית בשנות ה-40 של המאה ה-20 ופרצה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה. תפיסת העיצוב הזו קודמה בעיקר על ידי המוזאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MoMA) באמצעות סדרת תערוכות בשם זה שכללו רהיטים וכלי בית שעיצבו מעצבים כגון צ׳רלס וריי איימס והנס וגנר.
משנות ה-50 המאוחרות נקשרה תפיסה זו לבית הספר הגרמני לעיצוב באולם (Ulm) ולשמו של המעצב הגרמני דיטר ראמס (Dieter Rams). ראמס נולד ב-1932, ועבודתו בחברת מוצרי הצריכה הגרמנית בראון וגישתו לעיצוב השפיעו רבות על תחום עיצוב המוצר. ראמס תמצת את גישתו לעיצוב במילים ״פחות, אבל טוב יותר״, והגדיר עשרה עקרונות ל״עיצוב טוב״: על העיצוב להיות חדשני, שימושי, אסתטי ומובן למשתמש, ועליו לא להפריע למטרת האובייקט המעוצב; העיצוב צריך להתאפיין בפשטות, בכנות (לא להתיימר להיות משהו שהוא לא) וביסודיות (לא להשאיר אף החלטה שרירותית), ובמשך חיים ארוך ובידידותיות לסביבה. בכך התנגד ראמס לתפיסת ההתיישנות המתוכננת (ע״ע).

עיצוב לימינואידי (מהמילה הלטינית limen שמשמעותה גבול או סף) משמעותו עיצוב שפועל בסף שבין קטגוריות מוגדרות ויוצר דברים בתווך שביניהן. עיצוב לימינואידי הוא עיצוב שחורג בהגדרתו מקטגוריות מקובלות ועשוי להתבטא בצורניות אבסורדית (פרופורציות חריגות, שילובי צבעים דיס-הרמוניים), צירופי חומרים בלתי-מקובלים או אופן שימוש בלתי מוגדר בחפץ. העיצוב הלימינואידי מורכב בהגדרתו מתהליכים ומאובייקטים שחוצים את סיפי המוסכמות וההגדרות בתחום העיצוב – למשל עבודות שונות שחוקרות את ההפרדה הקיימת בין דיסציפלינות האומנות והעיצוב ובכך ממוקמות בשולי כל אחת מהקטגוריות הללו וחוצות את הסף ביניהן.

עיצוב מוצר הוא תחום בעיצוב תעשייתי שמטרתו תכנון וייצור של חפצים שנועדו לייצור מסחרי. מטרת העיצוב המסחרי היא ייצור של מוצר חדש באופן שיענה על צורך – המוצר צריך להיות שמיש ולעיתים לפתור בעיה. מתוקף כך, תהליך עיצוב המוצר כולל שלבים של מחקר וחשיבה לאפיון הבעיה והפתרונות האפשריים לה; אפיון צורני וחומרי ותכנון של המוצר המוצע; ולבסוף בקרה ובחינה של המוצר החדש כדי לבדוק אם המוצר פונקציונלי ועונה על הבעיה שאותה ניסה לפתור – אם לא, טיובו וחזרה על התהליך עד להגעה לעיצוב הפותר את הבעיה פתרון מיטבי.

עיצוב מחדש הוא תהליך של בחינה מחודשת של מראה, פונקציונליות או משתנים אחרים של אובייקט מעוצב (כגון מוצר, מבנה או מערכת) ותכנון השינויים הנדרשים בו. מטרת תהליך העיצוב מחדש הוא שהאובייקט ימלא באופן הטוב ביותר את מטרתו כפי שהוגדרה בתהליך העיצוב המקורי, או לעיתים בחינה-מחדש של המטרה עצמה ושינוי העיצוב כדי שהאובייקט יענה על מטרה אחרת.

תנועת העיצוב הרדיקלי (ידועה גם בשם אנטי-עיצוב) הייתה תנועה אומנותית שהתפתחה באיטליה ופרחה בין שנות ה-60 וה-80 של המאה ה-20. הסגנון העיצובי של תנועה זו כלל שימוש בצבעים מנוגדים ועיוות של יחסי גודל, ובא כתגובת נגד לאסתטיקה הפרפקציוניסטית של המודרניזם שלטענת מעצבי האוונגרד של התקופה הייתה מנותקת מהחברה. עקרונות האנטי-עיצוב כללו עיצוב שהוא ייחודי ולא אוניברסלי, זמני ולא על-זמני, מוגזם ואקספרסיבי ולא רק פונקציונלי – שלא כעקרונות המודרניזם. העיצוב הרדיקלי בחן באופן ביקורתי את מקומו של העיצוב בתרבות העכשווית.

פוטומונטאז׳ הוא תהליך של הרכבת כמה תצלומים לכדי תמונה סופית אחת. במובן זה, פוטומונטאז׳ הוא עבודת קולאז׳ המורכבת מתצלומים. תהליך הפוטומונטאז׳ כולל חיתוך, סידור-מחדש והדבקה של כמה תמונות על גבי משטח יחיד; בימינו, אפשר להגיע לאפקט דומה באמצעות עריכה בתוכנות מחשב. טכניקה זו התפתחה על ידי אומני תנועת הדאדא בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושימשה בין השאר ליצירת עבודות מחאה.

פוסט-מודרניזם הוא סגנון ותפיסה רעיונית בעולמות האומנות, האדריכלות והפילוסופיה שהתפתח במחצית השנייה של המאה ה-20 ומתאפיין בהתנגדות ערכי המודרניזם ובאופן כללי בהתנגדות לאידאולוגיות שאפיינו את המאה ה-20. הפוסט-מודרניזם מתאפיין בהטלת ספק, בסובייקטיביות ובהתנגדות לרעיונות כגון קיומם של אמת, מוסר, או טבע אדם אובייקטיבים או נכונים. באומנות, פוסט-מודרניזם התבטא בזרמים ובתנועות שהתנגדו לתנועות המודרניזם שקדמו להן ובפיתוחן של צורות אומנות ומדיה חדשות, כגון שימוש באומנות-מיצב ומיצג ושימוש הולך וגובר בווידאו.

פסטיש היא טכניקה אומנותית שבה יצירה מצטטת יצירה אחרת או ז׳אנר מתקופה מוקדמת יותר – ופעמים רבות גם משלבת כמה יצירות או ז׳אנרים. שלא כפרודיה שבה מאפייני הז׳אנר המקורי מוגזמים לצרכים קומיים, בפסטיש החיקוי אינו נעשה למטרה קומית אלא מתוך הערצה וכבוד למקור. במקרים רבים פסטיש מערבב בין כמה מקורות, ובכך נותן דוגמה ללקטנות (אקלקטיציזם) באומנות.

המונח קולוניאליזם מתייחס לתופעה שבה מדינה מחילה את סמכותה על שטחים ועמים אחרים, מנצלת את משאביהם לטובתה ושואפת להנחיל להם ערכים מודרניים (המוגדרים על ידיה) כגון ערכים כלכליים, תרבותיים ודתיים. המונח מתייחס בעיקר לתקופה הקולוניאליסטית האירופית שהחלה במאה ה-15 והסתיימה באמצע המאה ה-20 ובמהלכה אימפריות (בהן הבריטית, הבלגית, ההולנדית והצרפתית) הקימו קולוניות באפריקה, באמריקה ובאסיה.

קומוניזם הוא אידאולוגיה ותנועה פוליטית חברתית וכלכלית שמטרתה יצירת חברה שיתופית ושוויונית – חברה המתבססת על בעלות משותפת של כל אמצעי הייצור, והכסף מתחלק בה שווה בשווה בין הכול. בקומוניזם פלגים שונים, אך לכולם משותפת האמונה בקיומם של שני מעמדות עיקריים – מעמד הפועלים (הפרולטריון) המונה את רוב האוכלוסייה ומעמד בעלי ההון (הבורגנות והאצולה) השולט באמצעי הייצור ובכך מנצל את מעמד הפועלים – ושהמאבק בין שני המעמדות הללו הוא המקור לתחלואות החברה.

קרינולינה היא חצאית קשיחה עשויה חישוקים רחבים הנלבשת מתחת לחצאית אחרת, ותפקידה להחזיק את החצאית החיצונית תפוחה ולהרחיב את קו המתאר שלה. לאורך התפתחותה הקרינולינה הייתה עשויה מחומרים שונים כגון עצמות לווייתנים וחישוקי מתכת. קרינולינות החלו לצבור פופולריות במחצית השנייה של המאה ה-19 ונותרו פופולריות עד סוף אותה מאה. באמצע המאה ה-20 חוו תחייה מחודשת.

המונח רדי-מייד משמש להתייחסות ליצירה הנוצרת משימוש בחפצים מוכנים שמסורתית אינם נחשבים חומרים שאפשר לעשות מהם אומנות – פעמים רבות כי יש להם כבר שימוש מוגדר אחר. דוגמה מפורסמת לכך היא הפסל ״מזרקה״ של מרסל דושאן שהיה מורכב ממִשתנה עשוית חרסינה ועליה כתובה החתימה ״1917 R. Mutt״ (שם המתייחס ליצרן המשתנות שממנו נלקח האובייקט). הראשונים ליצור יצירות מסוג זה היו פבלו פיקאסו ומרסל דושאן, והן רווחו לאחר מכן גם בקרב אומני תנועת הדאדא.

שיטת הסרט הנע היא שיטת ייצור שהתפתחה משיטת פס ההרכבה, והוסיפה לה סרט נע או מסוע המעביר את הרכיבים השונים בתהליך הייצור בין תחנות העבודה. שיטה זו פותחה על ידי הנרי פורד בתחילת המאה ה-20 בעבור ייצור מכוניות וכללה עקרונות מספר: הקטנת המרחק בין תחנות העבודה ככל האפשר; שימוש במסוע, ובמידת האפשר בכוח הכבידה, כדי להעביר את הרכיב הגמור מפועל אחד לבא אחריו; תכנון המסלול כך שהפועל תמיד יניח את הרכיב הגמור באותו המקום, ושמקום זה יהיה המקום הנוח ביותר ליד שלו. כך, פס ההרכבה יפעל בצורה היעילה ביותר ויאפשר ייצור יעיל והוזלת עלויות.

תמונות העולם הצף (מיפנית: אוּקִיוֹ-אֵה) הוא שם כולל להדפסים שנעשו בשיטת תחריט עץ ביפן במאות ה-17 עד ה-19. עליית הפופולריות של הדפסים אלה במאה ה-17 חייבת רבות להתפתחויות בטכנולוגיית ההדפס בצבע שהתרחשו בתקופה הזו ביפן ואפשרו את ייצורם הזול של הדפסים רבים. במערב, הדפסים אלה התפרסמו בעקבות פתיחת המסחר עם יפן באמצע המאה ה-19, והם השפיעו רבות על אומנים בצרפת ובמערב אירופה שהחלו ליצור בסגנון דומה לזה שראו בהדפסים – מגמה שנקראה ג׳פוניזם (ע"ע). ההדפסים התאפיינו במשטחי צבע רחבים ושטוחים, בקווי מתאר בולטים ובקומפוזיציות המבוססות על נקודות מבט מגוונות, במקרים רבים מנקודת מבט עילית. נושאים נפוצים בהדפסים אלה היו היופי הנשי, חיות ופרחים, שחקני קבוקי ומתאבקי סומו – אומנויות יפניות מסורתיות – וסצנות ארוטיות.

תעמולה היא מידע שמופץ במטרה להשפיע על קהל ולקדם עמדה מסוימת, שכנוע בצדקתה של אידאולוגיה מסוימת, עידוד הצטרפות לתנועה וכדומה, פעמים רבות על ידי הצגת מידע חלקי או עידוד תגובה רגשית ולא רציונלית. המונח תעמולה משמש לרוב בהקשרים פוליטיים, ובעיקר בהתייחס למשטרים המשתמשים בתעמולה כלפי אזרחיהם, אך הוא יכול לשמש גם בהתייחס לגופים אחרים כגון ארגונים, חברות והתקשורת אשר עשויים להפיץ תעמולה לצורכיהם.