חלק ב – מפגשים מהסוג החזותי בעידן הטכנולוגי

תנועת אומנים שהתפתחה בפריז ברבע האחרון של המאה ה-19. ביצירותיהם התמקדו האומנים האימפרסיוניסטים ברשמים חולפים של אור (ע"ע) ותנועה, מתוך התרסה נגד תורת הציור האקדמית ונגד התפיסה הרומנטית (ע"ע רומנטיקה). הם ניסו לייצר שיקוף אובייקטיבי לחיים בתקופתם, מבעד לאשר רואות עיניהם ולא מתוך ידיעה מוקדמת או דעה. האימפרסיוניסטים הסתמכו על תורות מדעיות, כגון תאוריית שבירת האור של ניוטון ותורת הצבעים המשלימים של שברל.

תנועת יוצרים ומעצבים שגובשה בשנת 1861 בהנהגתו של המשורר והמעצב האנגלי ויליאם מוריס (Morris). חברי התנועה מחו נגד התיעוש והמיכון של המהפכה התעשייתית והטיפו לעבודה ידנית בעיצוב דקורטיבי במבחר רחב של תחומים, כגון תכשיטים, טקסטיל, ריהוט ועוד. הם עבדו בשיטות השואבות את השראתן מאופי הייצור של ימי הביניים, בשאיפה להשיב לאובייקטים את ייחודם העיצובי ולהעניק לכל מעצב את הגיבוי היצירתי האינדיבידואלי שלו.

סגנון עיצובי ואומנותי שפרח באירופה בסוף המאה ה-19, תגובה למהפכה התעשייתית. פירוש השם הצרפתי אר נובו הוא "אומנות חדשה". הזרם נחשב לשפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית (ע"ע מודרניזם), במקום להשתמש במילון צורות השאול מסגנונות העבר. המעצבים והאומנים שיצרו בסגנון האר נובו האמינו בשילוב כל האומנויות לכדי אומנות כוללת, שאינה מפרידה בין ציור, פיסול, עיצוב ואדריכלות. סגנונם התאפיין בצורות גאומטריות, בחלל שטוח, בצבעוניות לוקאלית ובשימוש בקווי מִתאר שחורים ומפותלים המושפעים מהערבסקה (ע"ע) המוסלמית ומההדפס היפני, בשימוש במוטיבים צמחיים ואורגניים ובעומס רב של פרטים.

אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר והראשון שהופץ בקנה מידה מסחרי. התהליך פותח בידי מעצב התפאורות והצייר לואי ז'אק מנדה דאגר כשכלול של ההליוגרפיה (ע"ע). התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני אור (ע"ע) את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב הקמרה אובסקורה (ע"ע). עם סיום החשיפה הוצא הלוח בחדר חשוך ונטבל בתמיסות שנטרלו את החומרים הרגישים לאור (ע"ע) וקיבעו את הדימוי על גבי לוח המתכת.

הליוגרפיה היא רישום שמש – תהליך מוקדם של קיבוע התמונה על ידי חשיפה לאור (ע"ע). ההליוגרפיה הומצאה בידי האומן הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1822. בתהליך זה המושפע מטכניקת הליתוגרפיה נמרח לוח זכוכית או לוח מתכת באספלט (Bitumen), חומר המיוצר מנפט גולמי, מדולל בשמן לבנדר או בטרפנטין, ואז נחשף לאור (ע"ע) השמש במשך שמונה שעות בתוך הקמרה אובסקורה (ע"ע). החלקים שנחשפו לאור בעוצמה מוגברת התקשו, והחלקים שנחשפו לאור (ע"ע) חלש יותר נותרו רכים. לאחר שנוקו החלקים הרכים, הם הותירו על גבי הלוח סימן מדויק של המראה שהוצב לפני הקמרה אובסקורה (ע"ע). 

בסוף המאה ה-18 נחלקה צרפת לשלושה מעמדות: אצילים וכמרים שנהנו מזכויות יתר במדינה ושאר העם שכונו בני המעמד השלישי ונאלצו להתמודד עם תשלומי מיסים כבדים בלי כל זכויות ומתוך אי-יכולת להתקדם מקצועית או כלכלית. בני המעמד השלישי מחו על אי השוויון החברתי-כלכלי שסבלו ממנו, ובשנת 1789 פרץ מרד עממי במטרה להפיל את השלטון. חרף שלושת היסודות שדגלה בהם – שוויון, חירות ואחווה – התאפיינה המהפכה באלימות קשה וגבתה קורבנות רבים. לאחר כינוסה של האספה הלאומית הושגה הצהרת זכויות האדם, אך לבסוף, בשנת 1799, שבה צרפת להתנהל בצל שלטונו הדיקטטורי של נפוליאון.

המושג "המהפכה התעשייתית" מתייחס לסדרה של התפתחויות טכנולוגיות שהובילו לשינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלי והחברתי בעולם כולו בשנים 1914-1750. תהליך זה החל באנגליה והתפשט משנת 1840 לכל אירופה ולארה"ב. עיקרו של התהליך החל בפיתוחן של טכנולוגיות המבוססות על אנרגיית קיטור או חשמל שאִפשרו שכלול של אמצעי התחבורה והפיכתם למהירים ולהמוניים, כגון הרכבת, לצד פיתוח מפעלים המתבססים על פסי ייצור שאפשרו ייצור המוני. כל אלו הובילו לשינוי מהותי במבנה הכלכלי והחברתי של אוכלוסיות שלמות וסללו את הדרך להיווצרות החברה המודרנית (ע"ע מודרניזם).

המצלמה העממית הראשונה שהכילה סרט צילום גמיש. ג'ורג' איסטמן, מייסד חברת "קודאק", הוא שפיתח את מצלמת הקופסה, ובשנת 1888 הוחל בשיווקה לשימוש פרטי. המצלמה הכילה סרט צילום למאה תמונות, אורכה היה 16 ס"מ וגובהה עשרה ס"מ. סרט הצילום שהיה עשוי נייר רגיש לאור (ע"ע) הוחלף בשלבים מתקדמים יותר בצלולואיד שקוף בעל ציפוי רגיש לאור (ע"ע). כשהצלם היה מסיים את מכסת הצילומים, הייתה המצלמה נשלחת חזרה למפעל. שם היו מפתחים את התמונות ומטעינים את הקופסה בסרט חדש.

סגנון האומנות שרווח באירופה ובארה"ב סביב השנים 1830-1770. מקורו של הסגנון הוא בעניין הנלהב בתרבות הקלאסית היוונית-רומית מצד יוצרים והוגי דעות. הנאו-קלסיציזם היה ביטוי להסתייגות של יוצרים ואומנים בני התקופה מסגנון הרוקוקו העמוס בעיטורים. הסגנון מאופיין בערכים חזותיים של איזון, בהירות ואיפוק.
הצייר ז'אק-לואי דוויד הוא נציג מובהק של הנאו-קלסיציזם בתקופה ובנסיבות שלאחר המהפכה הצרפתית (ע"ע). המושג נאו-קלסיציזם במשמעותו המורחבת מוחל על כל ביטוי של חזרה למקורות הקלאסיים.

תנועה אומנותית שהתפתחה בצרפת בשנות השמונים של המאה ה-19 והתפשטה עד תחילת המאה ה-20 לכל אירופה, תגובה שכלתנית לאובייקטיביות האימפרסיוניסטית. היוצרים הסימבוליסטים לא הסתפקו בתיאור המציאות אלא שאפו לפרשנות שלה וביטאו רעיונות מופשטים ורגשות באמצעות סמלים וצורות "איקוניות" ומוסכמות המובנות לקהל צופים רחב.
נושאי היצירות הושפעו מהספרות ומהמחזאות ומאגדות מיסטיות דתיות וארוטיות. האומנות הסימבוליסטית סומנה כפורצת דרך לקראת התפתחותה של הגישה האקספרסיוניסטית בכללותה.

סגנון ציור המשתייך לזרם הסימבוליסטי ומזוהה בעיקר עם יצירתם של אמיל ברנאר, פול גוגן ופול סרוזייה. בציורים אלו רווח השימוש בקו מִתאר (ע"ע) עבה ושחור המקיף משטחים של צבע (ע"ע) לוקאלי. את המונח טבע מבקר האומנות אדוארד דז'רדין בשנת 1888, במהלך תערוכת "סלון הדחויים", לאחר שהסגנון העלה בדעתו את טכניקת ה"קלואזונה" שהייתה מקובלת בימי הביניים בהכנת ויטרז' (בעברית: חלון מַסְכִּית) ובעיטור כדים.

טכניקה מוקדמת של צילום ופיתוח תמונות שהמציא הצלם האנגלי ויליאם הנרי פוקס טלבוט בשנות השלושים של המאה ה-19. ההמצאה נקראת גם טלבוטייפ (Talbotype) על שם הממציא. בשיטה זו חושפים לאור (ע"ע), באמצעות קמרה אובסקורה (ע"ע), נייר הטבול בתמיסת כסף כלורי – חומר כימי המשחיר עם חשיפתו לאור. מאחר שהאזורים בנייר הנחשפים לאור (ע"ע) משחירים נוצר "תשליל" (Negative) של המצולם על גבי הנייר. השריית הנייר בחדר חושך בתמיסת מלח או חומץ מפסיקה את תהליך ההשחרה. מהפכנותו של התהליך התבטאה בקיצור זמן החשיפה המקובל משעה לדקה. יתרון נוסף של השיטה היה היכולת לשכפל מספר בלתי מוגבל של תמונות מתשליל יחיד על ידי שיטת הדפסה זו.

בעברית: לִשְכָּה אֲפֵלָה. מכשיר המשתמש באור (ע"ע) להפקת תמונה על גבי מסך. את העיקרון הפיזיקלי שביסוד הטכניקה גילה אריסטו במאה הרביעית לפנה"ס, ולפיו קרני אור (ע"ע) החודרות דרך נקב קטן אל תוך חלל סגור וחשוך מייצרות תמונה הפוכה של המראות המצויים מכיוון מקור האור (ע"ע) על גבי הקיר שממול הנקב. עיקרון זה שימש יוצרים לאורך ההיסטוריה לצורכי העתקה מדויקת של המציאות, והיה לעיקרון הבסיסי בהמצאת המצלמה שהיא למעשה "לשכה אפלה" קטנה.

התופעה התרבותית המכונה "תנועת ההשכלה" או "רציונליזם" החלה להתפתח באירופה במאה ה-18, בעקבות הרעיונות ההומניסטיים שהביא עמו הרנסנס. מקורה של התנועה בחזונם של שני אישים מרכזיים: פרנסיס בייקון, פילוסוף, משפטן ומדינאי אנגלי, ורנה דקארט, פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי. הוגי דעות אלו, ובעקבותיהם אנשי תנועת ההשכלה בכללותם, הדגישו את חשיבות תבונתו של האדם ככלי מרכזי לבחינת המציאות, וקראו להטלת ספק, מתוך בחינה רציונלית של המציאות. חלקם ראו בעיון השכלתני התאורטי כלי מרכזי, ואחרים קראו למחקר מדעי אובייקטיבי ורציונלי.
בחירה חופשית, התבוננות תבונית משוחררת מאמונות עיוורות וחירותו של האדם הן העקרונות שתנועת ההשכלה הציבה כעמודי התווך שעל האדם לחיות לפיהם את חיי היום-יום שלו. תפיסה זו היא הבסיס למדע המודרני (ע"ע מודרניזם) המתבסס על תבונה ועל שכלתנות ודוחה כל אמונה או תאוריה שאינן מבוססות על מחקר מדוקדק הנענה לאמות המידה המדעיות.

סגנון עיטור מסולסל וקווי המבוסס על מוטיבים המדמים צמחים. מקורה של הערבסקה הוא באמנות ההלניסטית, אך היא מזוהה בעיקר עם אמנות האיסלאם ועיטורי המסגדים, ומכאן שמה.

בעברית: "הַנְפָּשָה". הכוונה להקניית חיוּת ותנועה לציורים באמצעות הקרנה מהירה של סדרת תמונות בזו אחר זו. האנימציה מתבססת על תכונה של המוח הידועה כ"המשכיות הראייה". מדובר ב"תקלה" באופן שהמוח מתרגם תנועה, תופעה שהוגדרה בתחילת המאה ה-19, ולפיה לדוגמה חץ הנע במהירות גבוהה במעגל ייראה לעין כאילו הוא חץ סטטי. בעקבות ממצא זה הסיק הפסיכיאטר הבלגי ג'וזף פלאטו שהמוח משלים פערים ויודע לייצר את המשכיות התנועה, ולפיכך אם מריצים תמונות נייחות במהירות גבוהה, העין תקלוט תנועה.
פלאטו פיתח את ה"פנקיסטוסקופ" (ע"ע), מכשיר שהדגים את המשכיות הראייה, וכך למעשה הונחו היסודות להתפתחותם של משחקי האנימציה הראשונים. האנימציה הקלאסית צוירה ביד ומנתה סדרה של 12 ציורים שכל אחד מהם חוזר פעמיים לכל שניית סרט, ובסך הכול – 24 תמונות. כיום, באמצעות אנימציית תלת-ממד ממוחשבת מספר התמונות והפרטים בכל שנייה גדול לאין-שיעור.

תפיסת עולם אומנותית הרואה בנפשו של היוצר את המקור המרכזי לסגנונו ולאופני השימוש שלו במרכיבים החזותיים של היצירה. המושג אקספרסיוניזם נגזר מהפועל to express (להביע), ונעשה מקובל בעקבות מבקר האומנות הגרמני ולדן (Herwarth Walden) שהשתמש במושג אקספרסיוניזם בעיתונו "הסערה" (Der Sturm), בשנים 1932-1910, לתיאור תנועות האומנות המתנגדות לתפיסה האימפרסיוניסטית הדוגלת בתיאור אובייקטיבי של המציאות. שלא כתפיסה האימפרסיוניסטית, הצורות וההבעה ביצירה האקספרסיוניסטית אינן רק תוצאה של התבוננות בטבע אלא של תגובות סובייקטיביות-רגשיות של האומן למתרחש סביבו.

באוקטובר 1929 התמוטטה הבורסה של ניו יורק, ועד שנת 1932 איבדו מרבית המניות שמונים אחוזים מערכן. התוצאה לא איחרה לבוא, וכ-15 מיליון איש איבדו את מקום עבודתם, רבים אחרים הפכו חסרי בית, העוני התפשט, ורבים נעשו נוודים. תקופת השפל הכלכלי בארה"ב נמשכה עד שנת 1939, והייתה הקשה והארוכה ביותר שידע העולם המערבי בעידן התעשייתי. השפעתו נגעה לכל תחומי החיים, ובשל קשרי המסחר הקרובים של ארה"ב עם אירופה נפגעה גם כלכלתן של רוב מדינות אירופה, ובעיקר בריטניה וגרמניה.
בעקבות השפל הכלכלי נבחר פרנקלין ד' רוזוולט, נציג הדמוקרטים, לנשיאות ארה"ב. הנשיא רוזוולט יזם פרויקטים לאומיים גדולים לצמצום האבטלה, שנקראו בשם הכולל New Deal Projects, וכדי לממשם הוקם הגוףWPA – Works Progress Administration האחראי לביצוע הפרויקטים. גם אומנים דוגמת ג'קסון פולוק עבדו בפרויקטים ציבוריים יזומים כגון שיפור חזותם של בניינים.

צילום של גופים או דמויות בתנועה במספר רב של מצלמות המופעלות על ידי מנגנונים מכניים. כל מצלמה מצלמת פרט אחר מהתנועה, כך שצירוף התצלומים חושף את אופי התנועה. חלוצי ה"כרונוצילום" שנועד לחקר התנועה הם אדוארד מייברידג' (Muybridge) וג'ורג' ריינולדס (Reynolds) שפעלו ברבע האחרון של המאה ה-19. עבודתם הייתה בסיס ראשוני להתפתחות הראינוע.
בשנת 1882, בעקבות היכרות עם עבודתו של מייברידג', פיתח המדען הצרפתי אטיין-ז'ול מארֶה (Étienne-Jules Marey) מנגנון מכני לכרונופוטוגרפיה. המנגנון כלל דיסק מסתובב שהורכב על גבי מצלמה. בדיסק נפער חלון קטן שגודלו ניתן לכוונון, כדי לאפשר שליטה בכמות האור (ע"ע) החודרת דרכו. עם ביצוע הצילום, הדיסק הסתובב וחשף בכל פעם חלק מהתנועה. כך נוצרו סדרות צילומים המפרקות את התנועה לחלקיה.

תפיסה תרבותית שהתגבשה במאה העשרים ובאה לידי ביטוי במגוון רחב של תחומי יצירה. המודרניזם צמח באירופה בכמה מרכזים של אדריכלות ועיצוב, והוא מזוהה במידה רבה עם בית הספר לאומנות, לאדריכלות ולעיצוב "באוהאוס" בגרמניה, עם התנועה הקונסטרוקטיביסטית ברוסיה הסובייטית ועם תנועת הדה סטיל (ע"ע) בהולנד. ממרכזים אלה התפשט המודרניזם לעולם המתועש. הביטוי למודרניזם מובהק באדריכלות כונה הסגנון הבין-לאומי. בתחומי היצירה החזותית (אדריכלות, עיצוב ואומנות) המודרניזם מאופיין בגישה הכורכת את הצורה (ע"ע) בערכים פונקציונליים ובמטרות חברתיות, מתוך חיפוש דרך ליצירת אסתטיקה חדשה לעולם חדש המונע בידי הטכנולוגיה (האסתטיקה של המכונה).

נמשכה מ-1914 ועד 1918 בין שני גושים עיקריים: "מעצמות המרכז" שכללו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה, העותומנים ובולגריה, ומנגד – "מדינות ההסכמה": בריטניה והקולוניות שלה, צרפת, רוסיה (שפרשה עם הקמת ברית המועצות בשנת 1917), איטליה וארה"ב (שהצטרפה עם פרישתה של רוסיה). העילה הישירה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה רצח פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, בידי לאומני סרבי, ביוני 1914. למעשה, שילוב של גורמים כלכליים ופוליטיים ומתיחות מתמשכת בין הכוחות השליטים באירופה הובילו אותה למלחמה זו. המלחמה הסתיימה בתבוסת הגרמנים ו"מעצמות המרכז" ובחתימה על חוזה כניעה בארמון ורסאי ביוני 1919. המלחמה גבתה את חייהם של 10 מיליון בני אדם, גרמה לפציעתם של 20 מיליון נוספים ושינתה לחלוטין את מפת אירופה.

תורת הסוציאליזם המדעי – גרסתו היישומית של לנין לרעיונות המרכזיים במניפסט הקומוניסטי שחיברו הוגי הדעות קרל מרקס ופרידריך אנגלס בשנת 1848. על פי לנין, המפלגה המהפכנית היא הגרעין בעל התודעה של הפרולטריון; היא המספקת את ההנהגה לכל בני מעמד הפועלים והאיכרים, והיא שתדיח את הקפיטליזם. חזונו היה כי לאחר שישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבוטל הקניין הפרטי ותקום חברה אידיאלית שאין בה מנצלים ומנוצלים. בחברה זו תספק המדינה לאזרחיה את כל צורכיהם. אידאולוגיה זו התבססה על תורתו של מרקס, ובה "שופץ" הסוציאליזם בידי לנין כדי שיתאים לתנאים ששררו באותה תקופה ברוסיה.

תנועה אומנותית שנוסדה בשנת 1924, עם המניפסט של המשורר הצרפתי ברטון (Breton), שקרא לאוטומטיזם נפשי טהור בכתיבה. הציור הסוריאליסטי פנה אל עולם התת-מודע בעקבות מחקריו של הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד, ועשה זאת בשני אופנים עיקריים: הסוריאליזם הווריסטי – עוסק בייצוגי חלומות הנובעים מתוך תת-המודע באופן ריאליסטי ומחייב את הצופה לפענח אותם באמצעות אסוציאציות. שניים ממייצגיו הבולטים הם הציירים סלבדור דאלי ורנה מגריט; הסוריאליזם הביומורפי – השתמש בטכניקות ייחודיות, כגון פרוטאז' וגרטאז' המאפשרות לאומן לצייר באופן תת-מודע וחופשי יותר. עם מייצגיו הבולטים נמנו האומנים חואן מירו ומקס ארנסט.

תנועת אומנות וספרות איטלקית שפעלה בשנים 1914-1909. הפוטוריסטים העריצו את הטכנולוגיה, ובעיקר את המהירות והתנועה, וניסו להביע אנרגיות בלתי נראות אלו ביצירותיהם. במניפסט שפרסם בשנת 1909 כתב המשורר מארינטי (Marinetti): "מכונית המרוץ יפה יותר מניקה מסאמותראקי". הפוטוריסטים הושפעו מהקוביזם (ע"ע), בעיקר ביכולת להציג כמה נקודות מבט בעת ובעונה אחת. הם יצאו נגד הציור הריאליסטי המסורתי, ובמקומו הציעו "ריגוש דינמי" בתנועה. הם האמינו כי מהות חיי הקִדמה בתקופתם היא בתנועה המהירה, בדינמיקה של ההרס ובדינמיקה של המלחמה. חברי התנועה היו נלהבים למלחמה, ובשלב מאוחר יותר התחברו אידאולוגית לתנועה הפשיסטית.

מונח המתייחס לאומנות המערבית שבאופן מודע ניכסה לעצמה מקורות חזותיים מתרבויות שבטיות. מתוך שאיפה לפרוץ את מסורת האומנות האירופית, חיפשו אומנים מודרניים (ע"ע מודרניזם) אמצעי הבעה והשראה רוחנית מאובייקטים ומחפצי אומנות של תרבויות שהוצגו במוזאונים אתנוגרפיים ובירידים בין-לאומיים. במאה ה-19 הובאו לאירופה אובייקטים אלה מאפריקה, מהודו, מארצות מזרח אסיה ומאמריקה על ידי הקולוניאליסטים האירופים. ציורי הנשים הטייטיאניות של פול גוגן הם דוגמה להתייחסות אל הילידים כאל "פראים אצילים", התייחסות מעריצה הרואה בהם עמים שתרבותם לא נפגעה על ידי הציביליזציה הקפיטליסטית. פיקאסו והאומנים הקוביסטים השתמשו במסכות האפריקניות כבחומר גלם לשם עיבוד צורות וזוויות ראייה בשפה הקוביסטית שהם פיתחו בלי להתייחס למשמעותם התרבותית.

טכניקה להדבקה של אובייקטים שטוחים שונים על גבי משטח אחד, צירוף של פיסות נייר או חומרים שטוחים אחרים, גזרי תמונות ממבחר מקורות כגון דברי דפוס, עיתונים או חומרים מסחריים. פיקאסו ובראק היו הראשונים שהשתמשו בטכניקה זו באופן שיטתי ביצירותיהם הקוביסטיות. בשלבים מאוחרים יותר גם אומני הדאדא והסוריאליסטים (ע"ע סוריאליזם) שילבו ביצירותיהם את טכניקת הקולאז', כדרך לבטא צירופים אי-רציונליים של חומרים מצויים. לטכניקת הקולאז' מעצם מהותה יש נטייה לשבור את אחדות הקומפוזיציה (ע"ע מחבר) וליצור מערך של דיסהרמוניה ושעטנז.

תהליך השתלטותן של מדינות אירופה על אזורים שמחוץ ליבשת. לאחר ההשתלטות כונו אותם אזורים קולוניות (מושבות), ומכאן השם "קולוניאליזם". המדינות הראשונות שהחלו בקולוניאליזם היו ספרד ופורטוגל, בסוף המאה ה-15. הן הקימו קולוניות במרכז אמריקה ובדרומה ואחר כך גם באפריקה. במאה ה-17 הצטרפה הולנד לתהליך הקולוניאליזם, ובמאה ה-18 גם בריטניה וצרפת. תהליך זה השפיע רבות על התפתחות השפה החזותית במאה ה-19, שכן סחורות ובהן יצירות אומנות מהקולוניות זרמו לאירופה והיו מקור השראה (ע"ע) ליוצרים ששאפו לשפה חזותית שונה ולדרכי ביטוי חדשות.

תאוריה חברתית הדוגלת בשיטה כלכלית שלפיה כל הסחורות והטובין נתונים בבעלות משותפת ונגישים לפי צורכו של כל פרט בחברה הקומוניסטית. במודל זה לפרט אין רכוש המצוי בבעלותו, והרכוש הפרטי עובר לבעלות משותפת של חברי הקבוצה. הרעיון יושם אף בישראל בדמות מודל החיים בקיבוצים. הקומוניזם הוא תורה מהפכנית המבוססת על התאוריה הסוציאליסטית של קרל מרקס ולנין שהנהיג את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. הקומוניזם היה לאידאולוגיה הרשמית של ברית המועצות ולשיטה הכלכלית-חברתית הנהוגה בה: אמצעי הייצור היו בבעלותה הבלעדית של המדינה. על פי תורתו של מרקס, הקומוניזם הוא השלב הסופי שהחברה תהיה נתונה בו, כשהמדינה תוותר על הבעלות על נכסיה הכלכליים ותחלק אותם באופן שוויוני בין אזרחיה.

תפיסת העולם של תנועת יוצרים בקשת רחבה של תחומי עשייה – אומנים, אדריכלים, מעצבים, קולנוענים – שהתגבשה ברוסיה בראשית ימי המהפכה הסובייטית. יוצרי התנועה עסקו בסדר החדש באומנויות, וראו את עצמם חלק מהמהפכה הבולשביקית בתחילת דרכה. הם הדגישו את הקשר בין החיים היום-יומיים לאומנות, והאומנות נתפסה בעיניהם כביטוי לאנרגייה יוצרת שאחד מייעודיה הוא שיפור חיי האדם. היוצרים הקונסטרוקטיביסטים בתחומי האומנות הפלסטית, האדריכלות, העיצוב, השירה והקולנוע עסקו בתרגומה של האומנות לשפה יום-יומית פונקציונלית, בעלת צורות פשוטות, טהורות וחסכניות; אומנות החולשת על כל תחומי החיים ושואפת לשפה אוניברסלית.

יחידה בסיסית בשפה הקולנועית. המושג שוט מתייחס לצילום מהרגע שהמצלמה מתחילה לצלם ועד לרגע שהיא מפסיקה. נהוג להגדיר ארבעה סוגי שוטים בסיסיים שבאמצעותם נבנית הסצנה (ע"ע) הקולנועית: שוט מבסס (Establishing Shot) – צילום מרוחק המגדיר את המקום והזמן של הסצנה (ע"ע); לונג שוט (Long Shot) – צילום מרחוק של דמות אדם מלאה; מדיום שוט – צילום דמות מהמותניים ומעלה; קלוז-אפ – צילום מקרוב המציג פנים בלבד.

מושג מרכזי בהגותו של הפילוסוף היהודי-גרמני וולטר בנימין (Benjamin), בחיבורו הנודע "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" (1936). הכוונה היא לכל מנגנון טכנולוגי המסוגל ליצור העתקים רבים של אותו ייצוג חזותי (ע"ע), בלי שיהיה כל הבדל איכותי בין ההעתקים. בתקופת כתיבתו של המאמר הכוונה הייתה למצלמה ולמצלמת הקולנוע. בנימין עסק במושג זה מתוך שאיפה להגדיר את אופן השתנות ההגדרה של הייצוג החזותי והאומנות בעקבות המצאת מכשירים אלו.

סוגה אומנותית המשתייכת לזרם האומנות המושגית (ע"ע) שהתפתח בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. אומנות האדמה התפתחה בארה"ב, כחלק מתפיסת עולם רווחת בתקופה זו, ולפיה יש לשאוף לתיקון עולם ולחזרה אל הטבע. האומנים הנמנים עם תנועה זו הסתייגו ממיסוד האומנות, ולפיכך סירבו להציג את עבודותיהם במוזאונים, והתנגדו לסחר ביצירות אומנות על ידי אספני אומנות, ולפרשנויות ממוסדות של היצירות במסגרת אוצרוּת. במקום זאת הטיפו האומנים המשתייכים לזרם זה ליצור אומנות בטבע ולהשתמש באדמה, בעץ, באבן ובחומרים טבעיים אחרים כחומרי הגלם ליצירה האומנותית. מטרת היצירות הייתה לייצר אירוע מתמשך על ידי התערבות בטבע, בעיקר לצורך תיקון עוולות של האדם והגברת מודעות הציבור אליהן.

זרם אומנותי שהתפתח בשנות השישים של המאה העשרים בארה"ב, בהשפעת רעיונותיו של האומן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן (Duchamp), שהחל לפעול בתחילת המאה העשרים. האומן האמריקני ג'וזף קוסות' (Kosuth) הגדיר בחיבורו "אומנות אחרי הפילוסופיה" (1969) את האומנות המושגית יצירה המבוססת על רעיון ולא על חומרים ועל טכניקה. לפי תפיסה זו, תיעוד תהליך התכנון והחשיבה ותיעוד הפעולות שעושה האומן חשובים יותר מהתוצר הסופי, שלעיתים קרובות אינו קיים באופן מוחשי או נעלם כעבור זמן-מה.

בעברית: "תורת הקיום". שיטה פילוסופית שהתפתחה במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. נהוג לייחסה לתורתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר (Heidegger), אם כי הוא עצמו דחה את השם "אקזיסטנציאליזם" שניתן לה. פילוסופים נוספים שתפיסה זו אפיינה את הגותם הם סרן קירקגור (Kierkegaard), אלבר קאמי (Camus) וז'אן פול סארטר (Sartre). במהותו, האקזיסטנציאליזם כופר ברעיון של גורל המוכתב מראש ומטיל על האדם אחריות מלאה למעשיו. התורה האקזיסטנציאליסטית מבקרת תאוריות דוגמטיות מופשטות הנתפסות לפיה כמתעלמות מההתנהלות הממשית של החיים, ורואה בפילוסוף ובאומן בעלי תפקיד חברתי מעשי.

המערכת הראשונה בהיסטוריה שהובילה להתפתחות הטלוויזיה האלקטרומכנית (ע"ע). פול גוטליב ניפקו (Paul Gottlieb Nipkow), אז סטודנט גרמני להנדסה, הוא שפיתח את הרעיון בשנת 1884. ניפקו בנה מודל של דִסקה ממתכת המסתובבת במהירות רבה באמצעות מנוע. על גבי הדסקה קדח חורים במקומות שונים ומאחוריה הציב מקור אור (ע"ע), כך שבהתבוננות בגלגל המסתובב התקבלה אשליה של פסי אור (ע"ע) המאורגנים בשכבות זה תחת זה. על ידי שליטה באור (ע"ע) בשכבות של פסי התאורה הושגה תחילה תמונה מטושטשת. העיקרון הפיזיקלי שבבסיס השיטה פותח ומשמש גם במסכי הטלוויזיה המודרניים (ע"ע מודרניזם).

סרטון המציג שיר, בדרך כלל להיט פופ או רוק. הווידאו קליפ כמדיום יצירתי התפתח במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, בעקבות ייסודו של ערוץ המוזיקה MTV בשנת 1981. הקליפים נחלקים לשני סוגים עיקריים: הסוג הפשוט מבחינה טכנית מבוסס על המונטאז' הקולנועי, כשהתמונות מתחלפות לפי קצב המוזיקה או לפי זרם תודעה מסוים; הסוג המורכב יותר מציג סיפור המתכתב עם תוכן השיר במגוון דרכים, באמצעות תמונות, קטעי וידאו ואפקטים. בתחילת הדרך שימשו הקליפים בעיקר לקידום מכירות של אלבומי מוזיקה. כיום, בעידן הרשת, ספקי המוזיקה באינטרנט (ע"ע) והרשתות החברתיות הייעודיות, כגון יוטיוב, הפכו את הקליפ לחלק בלתי נפרד מהשיר.

מושג שמקורו בדברים שחזה אומן הפופ (ע"ע פופ ארט) האמריקני אנדי וורהול בשנת 1968 כשאמר: "בעתיד, כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות". מושג זה נודע במשך השנים כייצוג של עידן תקשורת ההמונים, והרעיון העומד בבסיסו מתייחס לאפשרות שטומנת בחובה תקשורת ההמונים לפרסום מהיר ורחב תפוצה ולתרבות הידוענים שהתפתחה בעקבותיה. במידה רבה חזה וורהול באמירה זו את התפתחות תוכניות הריאליטי (ע"ע) במרוצת שנות התשעים של המאה העשרים ואת פריחת הרשתות החברתיות מתחילת המאה ה-21. כבעל חזון משנות השישים המתכתב עם תרבות ערוצי המוזיקה MTV שהתפתחה בשנות השמונים, הגיש וורהול תוכנית קבועה ב-MTV, בעלת אופי ניסיוני, שנקראה Andy Warhol's 15 Minutes ועסקה בתרבות הידוענים ובאייקוני המוזיקה שבאותה עת היו אלה דקות תהילתם.

מודל מוקדם של הטלוויזיה, בטכנולוגיה המשלבת מנוע מכני ותאורה אלקטרונית. הממציאים, שני מדענים רוסים – בוריס רוזינג (Boris Rosing) ותלמידו ולדימיר זווריקין (Vladimir Kosma Zworykin) – פיתחו את הרעיון בשנים 1907-1905, על בסיס "גלגל ניפקו" (ע"ע) שהמציא פול גוטליב ניפקו (Paul Gottlieb Nipkow) עשרים שנה קודם לכן. בטלוויזיה האלקטרומכנית שימש עדיין גלגל מכני מחורר, אך ההישג המרכזי היה בשיפור איכות התמונה על ידי שימוש בשפופרת קרן קתודית (מתקן הפולט אלקטרונים), במקום מקור האור (ע"ע) המקורי בפיתוח של ניפקו.

שכלול של הטלוויזיה האלקטרומכנית (ע"ע) להשגת איכות תמונה משופרת. הטלוויזיה האלקטרונית פותחה בארה"ב בשנת 1927 בידי פִילוֹ פַארְנְזְווֹרְת' (Philo Farnsworth) שהגה את הרעיון כבר בהיותו תלמיד בן 14, שבע שנים קודם לכן. הרעיון של פַארְנְזְווֹרְת' היה להחליף את "גלגל ניפקו" (ע"ע) ברשת תאים רגישים לאור (ע"ע) העשויים צסיום – יסוד כימי הפולט אלקטרונים בהשפעת אור (ע"ע). המודל הראשון שיצר, בשנת 1927, הציג תמונה איכותית בהרבה מזו של הטלוויזיה האלקטרומכנית (ע"ע), באמצעות הפרדה של התמונה לשישים קווי רוחב של אור (ע"ע).

שמו של מאמר מכונן שהגה חוקר התקשורת האמריקני מרשל מקלוהן (McLuhan) ופורסם בשנת 1967. במאמר זה מגדיר מקלוהן את השינויים המרכזיים שהתחוללו בעקבות התפתחות הטכנולוגיה החזותית, ובעיקר הטלוויזיה, בתרבות ובהבנת המציאות במאה העשרים. הטענה המרכזית של המאמר היא כי אופן העברת המידע והכלים להעברתו (המדיום) חשובים לפיענוח המסרים לא פחות מתוכנו של המידע המוצג. יתר על כן – עוצמת השפעתו של המדיום תלויה ישירות בהיקף הקהלים הנחשפים למדיום זה בעת ובעונה אחת.

מושג מרכזי במאמר "המדיום הוא המסר" (ע"ע), (1967), חיבורו הנודע של חוקר התקשורת האמריקני מרשל מקלוהן (McLuhan). מקלוהן הבחין בין אמצעי תקשורת "קרים" ל"חמים", וגרס כי מדיום תקשורתי "קר" הוא זה המספק מעט מידע יחסית ומאפשר לצופה להשלים בדמיונו את החסר (לדוגמה, ציור או סיפור), ולעומתו מדיום תקשורתי "חם" הוא זה השואף לספק תמונה מלאה יותר ומותיר לצופה מעט מקום להשלמת פערי מידע או להשתתפות בפיענוח התמונה (לדוגמה, הקולנוע). במאמרו הגדיר מקלוהן את הטלוויזיה מדיום "קר", אבל בשלב מאוחר יותר, כשהשידורים הפכו ישירים, שינה את דעתו. את הצילום סיווג מקלוהן כמדיום "חם", בשל קרבתו למציאות, אם כי טענתו זו שנויה במחלוקת, לאור העובדה שהצילום נתון לקשת רחבה של מניפולציות מצד הצלם.

מלחמה שהתחוללה באירופה בין שני גושים עיקריים: "בעלות הברית" בראשות בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארה"ב, ומנגד – "מדינות הציר": גרמניה, איטליה ויפן. המלחמה פרצה בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה בספטמבר 1945, עם הטלת פצצת האטום על הערים הירושימה ונגאסקי בידי האמריקנים וכניעתה של יפן בלא תנאי. זו הייתה המלחמה רחבת ההיקף והקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ובמהלכה נהרגו כ-18 מיליון חיילים.
שואת יהדות אירופה שהתחוללה במלחמת העולם השנייה גבתה שישה מיליון קורבנות – נשים, גברים וילדים – שנרצחו בידי הנאצים באותה תקופה, ומיליונים רבים אחרים שנותרו פצועים, חולים ותשושים, פליטים חסרי כול, גדועי משפחה ונטולי קורת גג. את התוכנית להשמדתו ההמונית של העם היהודי והכחדתו מן העולם הגה אדולף היטלר שעמד בראש המפלגה הנאצית השלטת בגרמניה. התוכנית שנקראה "הפתרון הסופי" כללה השמדה המונית ושיטתית גם של קבוצות אתניות וחברתיות אחרות, ובכלל זה צוענים, הומוסקסואלים ובעלי מוגבלויות. כל זאת תוך הפיכת אוכלוסיות שלמות לאסירים במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, התעללות קשה, דיכוי אכזרי, השפלה, הרעבה, כליאה בתנאים תת-אנושיים, ניצול ונישול של אותן אוכלוסיות שהנאצים ייעדו למוות מנכסיהן ומרכושן. במלחמת העולם השנייה פותחו כלי נשק חדישים וקטלניים שהשימוש בהם שינה במידה רבה את פני העולם ופתח עידן היסטורי חדש שהתאפיין בפיתוח אמצעי נשק משוכללים להשמדה המונית.

המושג נקרא על שמו של הסנטור האמריקני ג'וזף מקארתי (Joseph McCarthy), שהקים בשנת 1952 ועדה לאיתור ולשיפוט מהיר של אזרחים אמריקנים שנתפסו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית או עם רעיונות קומוניסטיים. המושג מקרתיזם מזוהה עם תפיסות אנטי-דמוקרטיות ועם "סתימת פיות" – איום של המשטר על חופש הביטוי של הפרט ועל יסודות הדמוקרטיה בחברה. הוועדה שהקים מקארתי פעלה עד שנת 1954, ונקטה צעדים חמורים שחיסלו קריירות שלמות של אזרחים רבים. תעשיית הסרטים בהוליווד סבלה מאוד מהרדיפה על ידי הוועדה, שכן אחד הצעדים שנקטה הוועדה היה הטלת צנזורה על היצירה הקולנועית של התקופה.

זרם קולנועי שהתפתח באיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה (ע"ע) ופרח עד תחילת שנות החמישים של המאה העשרים. מבחינת התוכן, הסרטים הנאו-ריאליסטיים שיקפו את מצוקת החיים הקשה של האזרח הפשוט באיטליה של סוף מלחמת העולם השנייה (ע"ע) ולאחריה. הסרטים היו דלי תקציב, התסריט נכתב בראשי פרקים בלבד, והבמאי הותיר למציאות ולשחקנים "להכתיב" את התפתחות העלילה. מבחינה סגנונית, היוצרים ליהקו שחקנים לא-מקצועיים, בחרו אתרי צילום אמיתיים ותאורה טבעית, ולא השתמשו בתפאורה או בביגוד ייעודיים לסרט. כוונת היוצרים הייתה להציג את המציאות הקשה בפני הקהל הרחב בדרך האותנטית ביותר.

בעברית – "קולנוע אמיתי". זרם קולנועי שהתפתח בצרפת בשנות השישים של המאה העשרים בזכות התפתחות ציוד צילום וסאונד זול יחסית וקל לנשיאה ולתפעול. מבחינת התוכן והסגנון, זרם קולנועי זה הושפע מרעיונותיו של הבמאי הרוסי דזיגה ורטוב (Vertov) שראה בקולנוע כלי מרכזי בעיצוב דעת הקהל. יוצרי "הקולנוע האמיתי", כגון האנתרופולוג ז'אן רוש (Rouch) והסוציולוג אדגר מורין (Morin), שאפו להציג את המציאות מתוך התערבות בה לצורך יצירת שינוי. לשם כך ריאיינו אנשים ברחוב, ואף הדגישו את נוכחותם כיוצרים בסרט, כפי שעשה ורטוב בסרטו המפורסם "האיש עם מצלמת הקולנוע" (1929). ה"אמת" בסרטים אלו נובעת מעצם הדגשת תהליכי העשייה של הסרט ומהצילום הספונטני ברחוב.

טכניקה להקרנה על גבי מסך רחב וקעור, באמצעות שלושה מקרנים המריצים בעת ובעונה אחת סרט ברוחב 35 ס"מ. טכניקה זו פותחה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים במטרה להעניק לצופים חוויית צפייה ייחודית המבחינה בין הצפייה בקולנוע לבין הצפייה במסך הטלוויזיה שנעשה מכשיר רוֹוח כמעט בכל בית בתקופה זו בארה"ב. את טכניקת הסינרמה פיתח המדען האמריקני פרד ואלר (Waller), מנהל מחלקת האפקטים המיוחדים בחברת ההפקה "פרמונט". קולנוע הסינרמה הראשון נפתח בברודווי בשנת 1952.

זרם אומנות שהתפתח בשנות השישים של המאה העשרים בארה"ב ובבריטניה. אומני הפופ בחרו כחומר גלם את תרבות ההמונים (Popular Culture), נושאים מעולם התקשורת והצריכה ההמוניים: פרסומות, קולנוע, מוזיקת פופ, טלוויזיה, עיתונים מצוירים, מוצרים פופולריים. אלה הועתקו במדויק, הוגדלו או עוותו בדרכים מוגזמות. עבודות הפופ ארט מלוות לעיתים קרובות בהומור או באירוניה, ולעתים ניכרת בהן נימה ביקורתית כלפי חברת השפע והצריכה. עד מהרה נהפך הפופ ארט למקור השראה (ע"ע) לסגנון הפופ בעיצוב. אומני פופ בולטים הם אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וקלאס אולדנברג.

זרם קולנועי שפרח בארה"ב בשנים 1962-1958, בעקבות התפתחותו של ציוד צילום והקלטה זול וקל לנשיאה. חידוש זה אפשר לבמאים וליוצרים, כגון ריצ'ארד ליקוק (Leacock), אלן פניבייקר (Pennebaker) והאחים מייזלס (Maysles), ליצור סרטים באופן ספונטני, ברחוב. בסרטים אלו הבמאי לא התערב בנעשה וראה את תפקידו רק בתיעוד המציאות. "הקולנוע הישיר" התפתח בתגובה לשידורים החיים שהחלו לתפוס מקום מרכזי בערוצי הטלוויזיה משנת 1949.

בעברית: עלילון. סוגה אומנותית שהופיעה כבר במאה ה-19 ביפן ובספרד. הקומיקס הוא סיפור בציורים המלווים במלל המוצג בשולי הציור או בתוכו, בתוך "בועת דיבור" או "ענן מחשבה". הקומיקס נעשה פופולרי מאוד בתחילת המאה העשרים, כנראה בהשפעת הקולנוע, והופיע בעיקר בעיתונים יומיים, כסיפור בהמשכים. בשנות השלושים של המאה העשרים החלו להופיע חוברות קומיקס ייעודיות, רובן עוסקות בגיבורי-על. במחצית השנייה של המאה העשרים נעשה הקומיקס מרכזי, בעיקר ביפן ובארה"ב, וחברות כגון "מארוול" ו-DC הפכו לחברות הפקת סרטים המבוססים על סיפורי הקומיקס.

מושג שטבע מבקר האומנות הצרפתי פייר ראסטני (Pierre Restany) בשנת 1960 לתיאור פעולתם של קבוצת יוצרים צעירים, כפי שהוצגה בתערוכה בגלריה אפולינר במילאנו. בתערוכה השתתפו פייר פרננדז ארמן, ניקי דה סנט-פאל, יאווצ'ף כריסטו, ז'אן טינגלי, סזאר בלדצ'יני ואחרים. יוצרים אלו שאפו להצגה אקספרסיבית ואישית של המציאות, מתוך שימוש אינטואיטיבי בחומרים מתוכה. את החומרים היום-יומיים שמצאו ברחובות – קרעי עיתונים וכרזות, חלקי מכונות, שאריות ועטיפות – חיברו לכדי מבחר אסמבלאז'ים המהווים תמונה אישית של המציאות בעיני היוצר. תנועה זו של "הריאליזם החדש" פעלה כעשר שנים.

מגמה קולנועית שהתפתחה בצרפת במהלך שנות השלושים של המאה העשרים ונמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ע"ע), כחלק מתגובתו של הקולנוע להתפתחות הטלוויזיה. תסריטאים דוגמת ז'אק פרוור ושארל ספאק ובמאים כגון ז'אן ויגו, מרסל קרנה, ובייחוד ז'אן רנואר, בנו של הצייר פייר אוגוסט רנואר, עסקו בסרטיהם בחייהם האמיתיים של בני המעמדות הפשוטים, והציגו לראווה את האי-צדק והסבל שהם חווים. הסגנון הוגדר "ריאליזם פואטי" הן בשל השימוש באלגוריות ספרותיות ובאירועים מן העבר בתיאורים הן בשל ההקפדה היתרה של היוצרים על האסתטיקה של הסרטים ועל רמה עילית של תכנון וביצוע. הזרם ייצר תגובה לטלוויזיה שעשתה את צעדיה הראשונים, ועדיין לא שימשה משקפת איכותית של המציאות ברמה מספקת. זרם זה הגיב גם לריאליזם ההוליוודי המעלים את עבודתו של היוצר הקולנועי כדי לייצר חוויה טוטאלית אצל הצופה.

מגמה שאפיינה את הקולנוע הצרפתי בשנות הארבעים של המאה העשרים. הריאליזם הפסיכולוגי הושפע מטכניקת המשחק של סטניסלבסקי (Stanislvaki), ולפיה על השחקן להכיר את הדמות היטב ו"להיכנס לנעליה" כדי להיות מסוגל לחוות את המציאות כפי שהיא חווה אותה, וכך לשדר אמינות רבה יותר במשחק. סרטי הריאליזם הפסיכולוגי הצרפתי התבססו על סיפורים אמיתיים המופיעים במחזות ובספרות. הסרטים צולמו במקומות ההתרחשות המקוריים שאותם סיפורים התרחשו בהם, והתמקדו בהצגת דמויות אמינות ככל האפשר. מגמה זו, בדומה לריאליזם הפואטי, מגיבה הן להתפתחותם של ז'אנרים טלוויזיוניים שהתיימרו להביא לכל בית את "החיים עצמם", הן לריאליזם ההוליוודי שיצר אשליה מוחלטת של המציאות.

את המושג "המחט התת-עורית" טבע חוקר התקשורת האמריקני הרולד לאסוול (Lasswell) בראשית ימיה של הטלוויזיה, במהלך שנות הארבעים, בהתייחסו לעוצמתן ולכושרן של הטלוויזיה בפרט והתקשורת בכלל להעביר ולהחדיר כל מסר. לפי תאוריה זו, השפעתה של תקשורת ההמונים על הצופה היא עוצמתית ומיידית, בדומה להשפעתה של זריקה תת-עורית. המדיה החזותית מסוגלת להחדיר מסרים מודעים ובלתי מודעים אל מוחו של הצופה.

שיטה לצילום ולהקרנת סרטים שפותחה בשנת 1915, באמצעות שימוש בצילום סטראוסקופי, כלומר צילום משתי נקודות מבט היוצר אשליית תלת-ממד. ממציא הטכניקה בשנות התשעים של המאה ה-19 הוא המדען והקולנוען הבריטי ויליאם גרין (William Greene), אך רק בשנת 1952 החלו להפיק סרטי תלת-ממד מסחריים, בשאיפה להעניק לצופי הקולנוע חוויה ייחודית ותחושת "כניסה" אל תוך הסרט. מטרת הטכנולוגיה הייתה להבחין בין חוויית הצפייה בקולנוע ובין הצפייה היום-יומית בטלוויזיה, שהחלה נוגסת בנתח מקהל הצופים בבתי הקולנוע בתקופה זו. השימוש בתלת-ממד לא זכה להצלחה רבה בתחילת דרכו בשל הצורך לחבוש משקפיים מסורבלים. עם התפתחות טכנולוגיית התלת-ממד הדיגיטלית, בעיקר בתחום משחקי המחשב, הפכו סרטי תלת-הממד איכותיים וריאליסטיים יותר ויותר, וגם המשקפיים נעשו קלים ונוחים יותר, כך שכיום, במיוחד בסרטי ילדים, כמעט לכל סרט חדש קיימת גם גרסה בתלת-ממד.

חברת מחשבים, מפתחת חומרה ותוכנה, שהוקמה בשנת 1976 ביוזמתם של שני שותפים צעירים: סטיב ג'ובס (Jobs), שגם הגה את שם החברה, וסטיב ווזניאק (Wozniak). שותף שלישי, רונלד וויין (Wayne), פרש מהחברה כעבור שבועיים בלבד ומכר את חלקו בה לשני השותפים האחרים תמורת 800 דולר. חזונה של החברה, ששכנה תחילה בעיירה קופרטינו שבקליפורניה, היה לייצר מחשבים בעבור משתמשים ביתיים, ואכן הם היו הראשונים ששיווקו מחשב אישי (PC) בעל מערכת הפעלה משלו. שיווקו של הדגם הראשון, Apple 1, החל כבר בשנת הקמתה של החברה (1976) ונמכרו ממנו 200 יחידות. כעבור שנה הושק דגם משופר, Apple 2, שזכה להצלחה רבה מאחר שהיה המחשב האישי הראשון שהיה מוכן להפעלה "מהקופסה", ואף אפשר מעבר לעיבוד תמלילים גם עבודה גרפית.
חברת "אפל" נחשבת פורצת דרך בתחומי המחשב האישי והשולחני. בשנת 2007 שינתה החברה שוב את פניו של עולם הטכנולוגיה, עם המצאת ה"אייפון", הטלפון החכם הראשון ששילב יישומי מחשב ואינטרנט (ע"ע) עם מכשיר טלפון, ושוב ב-2010 – עם המצאת ה"אייפד". מוצריה של "אפל" מתאפיינים ב"מערכת סגורה" – תוכנות ומוצרים ייחודיים המפותחים על ידי החברה בעבור מחשביה. בכך גלום יתרונם של המוצרים, אך גם חסרונם, שכן המערכת הסגורה מאפשרת מוצרים אמינים מאוד, ומנגד מאחר שהמוצרים ייחודיים הם אינם נוטים "לתקשר" עם מוצריהן של חברות אחרות.

כינוי לתופעה פוליטית חברתית שפרצה ב-17 בדצמבר 2010 בתוניס והתפשטה עד מהרה לרוב מדינות ערב. מדובר בגל מהפכות והפגנות ששינו את פני המזרח התיכון, לנוכח המצב הכלכלי הרעוע ודיכוי האוכלוסייה השוררים ברחבי העולם הערבי. במדינות רבות מהלכים אלה הגיעו עד לכדי מלחמות אזרחים עקובות מדם מתוך מאבק נחוש להפיכה שלטונית. גל האירועים הראשון הסתיים בשנת 2012, אך במקומות אחרים, כגון סוריה, המלחמות בעיצומן. כל האירועים הביאו עמם שטף של פליטים מוסלמים למדינות אירופה שהחל לשנות גם את פניה.

בעברית: מִרְשֶתֶת. האינטרנט הוא למעשה חיבור דיגיטלי בין תצורות מחשב ברחבי העולם המאפשר תקשורת בין האמצעים הממוחשבים במגוון דרכים, לרבות העלאת קבצים דיגיטליים מסוגים שונים לרשתות החברתיות או העברתם באמצעות הדואר האלקטרוני לנמען יחיד ועד לאין-ספור נמענים. ג'וזף ליקלידר (Licklider), מדען מחשבים אמריקני, הוא שהגה את הרעיון כבר בשנת 1960 במאמרו "סימביוזת אדם מכונה".
במאמר זה ניסח ליקלידר את ההתפתחות העתידנית לתקופתו וטען: "רשת של מחשבים שכאלו המקושרים זה לזה בתקשורת רחבת סרט יספקו פונקציות של ספריות עם פונקציות הקשורות בהתקדמויות צפויות בתחום האחסון ושליפת המידע". שנתיים לאחר מכן מונה ליקלידר לראש חטיבת המחקר של מחלקת ההגנה בצבא ארה"ב (DARPA). צבא ארה"ב ראה במימוש חזונו של ליקלידר הזדמנות לשימור מאגרי המידע הצבאיים באופן מבוזר ומבוקר, ומימן בעבור ליקלידר את הפיתוח הטכנולוגי שהגה. רק בשנת 1992 פיתחו גופים מסחריים את הרשת הכלל-העולמית (WWW – World Wide Web), כמקבילה האזרחית שהביאה את הטכנולוגיה שפותחה ביסודה בצבא ארה"ב לכל בית, באמצעות טכנולוגיות חדשות שאפשרו תעבורת מידע בנפחים גדולים ובמהירות הולכת וגוברת.

חברת טכנולוגיה אמריקנית שהחלה לפעול באוגוסט 2004 כספקית שירותי חיפוש מידע ופרסום באינטרנט (ע"ע), באמצעות מנוע החיפוש שפיתחה. החברה מפתחת מוצרים רבים נוספים, ובהם מערכת ההפעלה אנדרואיד המיועדת בעיקר לטלפונים חכמים ולטאבלטים, דפדפן "גוגל כרום" ושירותים מסחריים נלווים באמצעות Google Maps, Google Earth, Google Street View Google Art & Culture ועוד. כל מוצרי החברה מפותחים לפי החזון המרכזי של שני מייסדיה – לארי פייג' (Page) וסרגיי ברין (Brin). השניים נפגשו באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1998 וניסחו אז את מטרתם המשותפת: "לארגן את כל המידע העולמי ולהופכו לנגיש ויעיל לכל העולם".

סוגה בתחום הטלוויזיה והווידאו ארט (ע"ע) שהתפתחה בשנות השישים של המאה העשרים בעקבות המצאת מצלמות הווידאו הניידות. בעיקרו, משלב הדוקו-אקטיביזם תיעוד עם התערבות של היוצר במציאות לצורך מחאה או שינוי. בתחילת דרכו נקשר הדוקו-אקטיביזם כמעט בלעדית לאומנות הווידאו. האומן האמריקני נאם ג'ון פייק (Paik), מחלוצי אומנות הווידאו ומהראשונים שהחזיקו ברשותם מצלמת וידאו ניידת, עסק בפרויקטים שלו בביקורת התקשורת. בשלב מאוחר יותר, זוהה הדוקו-אקטיביזם עם עבודה עיתונאית שאינה מתיימרת להיות אובייקטיבית אלא להפך – להביע דעה וליצור שינוי. סוג זה של תוכניות התפתח בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים בתוכניותיו של הבמאי והעיתונאי האמריקני מייקל מור (Moore) שעסק בביקורת ארסית וצינית כלפי הממסד והתאגידים הגדולים. במידה רבה הקדים הדוקו-אקטיביזם את הרשתות החברתיות באפשרו ליחידים להביע מחאה ציבורית ולקרוא לשינוי.

טכנולוגיה המאפשרת יצירת דגמים וחפצים תלת-ממדיים באמצעות מדפסת המחוברת לתוכנת תלת-ממד במחשב. המדפסת פועלת באמצעות מזרק המתיך חומר, לרוב פולימר פלסטי, אך גם מתכות ואבקות שונות, ומזריק אותו בשכבות דקות על גבי משטח ישר. השכבות נערמות זו על גבי זו עד שנוצר הדגם כולו על פי התכנון המקורי. הטכנולוגיה פותחה בשנת 1983 על ידי צ'אק האל (Hull) מייסד חברת "3"D Systems האמריקנית. עד שנת 2006 הייתה הטכנולוגיה רשומה כפטנט של החברה, ורק עם תפוגת תוקף הבלעדיות על הפטנט הפכה הטכנולוגיה לנחלת הכלל, וחברות אחרות החלו לייצר מדפסות במחירים שהלכו והוזלו עם השנים. תחום הדפסת התלת-ממד, המכונה "המהפכה התעשייתית השנייה", נחשב מרכזי בעיצוב חיי האדם בדורות הקרובים – מהדפסת בנייני מגורים ועד להדפסת מזון ומוצרי צריכה בבית. בתחום התרבות החזותית התפתחה טכנולוגיה של הדפסת תמונות בתלת-ממד המאפשרת העתקה מדויקת של יצירות אומנות עד לפרטים הקטנים ביותר. הטכנולוגיה המכונה "רליבו" (ע"ע) נעשתה סוגה אומנותית בפני עצמה.

מושג שהתפתח בתחילת המאה ה-21 בעקבות התפתחות רשת האינטרנט (ע"ע) והרשתות החברתיות. המושג מגדיר מצב חדש בתחום ייצור המידע והפצת הידע האנושי, ולפיו כל אדם יכול להפוך ליצרן מידע להמונים, בלי כל קשר להכשרתו או לידיעותיו. יתרה מכך, רשת האינטרנט (ע"ע) מאפשרת נגישות למידע לכל דורש מכל מקום ובכל זמן. לשם השוואה, לפני עידן הרשת מנתה ספריית הקונגרס האמריקני 33 מיליון ספרים. כיום, מיוצרת כמות מידע של כמה ספריות כאלו בכל יום. המידע המיוצר מילולי, שמיעתי וחזותי. לפי נתוני שנת 2017, מספרן של התמונות המועלות בכל יום לרשת הוא כמה עשרות מיליונים, ומספר זה רק גדל. מצב עניינים זה הביא לכדי עודף עצום במידע נגיש בלי אפשרות מושכלת לסינון המידע לפי מדדי איכות ואמינות, מצב שהוליד בין השאר את המושג "פייק ניוז" (ע"ע).

עד מלחמת העולם השנייה (ע"ע) (1945) הייתה ברלין בירתה של גרמניה. עם תום המלחמה חולקה המדינה וכך גם העיר בין שני גושי המעצמות שניצחו במלחמה – הסובייטים שלטו במזרח המדינה, ובעלות הברית (ארה"ב, צרפת ובריטניה) במערבה. בצד המזרחי התפתח שלטון קומוניסטי נוקשה, ותושבים רבים ניסו לברוח ממזרח גרמניה למערבה. לפיכך החליטה ממשלת מזרח גרמניה לבנות חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 ק"מ שתקיף את מובלעת ברלין המערבית, ותמנע לחלוטין מעבר של תושבים למערב. החומה שהוקמה בשנת 1961 נעשתה ברבות הימים סמל לדיכוי הקומוניסטי ולתקופת "המלחמה הקרה". בשנת 1989, עם נפילת המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, הופלה החומה על ידי תושבי המדינה המדוכאים. נפילת החומה הייתה אירוע מכונן שסימל את איחוד גרמניה, ונפילת הקומוניזם (ע"ע) בעולם פתחה עידן של חירות. בעבור רבים סימלה הפלת חומת ברלין את התמוטטות ערכי המודרניזם (ע"ע) והסדר של העולם הישן.

סדרת פיגועי התאבדות שביצע ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה ב-11 בספטמבר 2001 ברחבי ארה"ב גרמה לקריסתם של מגדלי "מרכז הסחר העולמי" בניו יורק, שכונו גם מגדלי התאומים. שניים מארבעת מטוסי הנוסעים שחטפו הטרוריסטים באותו יום התרסקו במכוון אל תוך המגדלים, ואלה קרסו מעוצמת הלהבות שריככו את שלד הפלדה של המבנים הענקיים. אלפים נספו בפיגועי יום זה בארה"ב ועשרות אלפים נפגעו. סדרת הפיגועים גרמה נוסף על כך נזק כלכלי רחב ממדים ברחבי העולם. בעיני רבים פיגוע זה סימל קץ עידן, מאחר שמגדלים אלה היו סמל לעוצמתה של ארה"ב ולמודרניזם (ע"ע) בכללותו.

חברת מחשבים, ובעיקר תוכנה, אמריקנית שמייסדיה היו שני סטודנטים אמריקנים: ביל גייטס (Gates) ופול אלן (Allen). הרעיון שבשמו הוקמה החברה בשנת 1975 היה פיתוח תוכנה למעבדי מיקרו. בתחילת דרכה לא זכתה החברה להצלחה גדולה. את פריצת הדרך המשמעותית ביותר עשתה בשנת 1981, כאשר חברת IBM, שרצתה להתחרות בהצלחה של Apple (ע"ע אפל) בייצור מחשבים אישיים, פנתה אל מיקרוסופט כדי שייצרו מערכת הפעלה בעבור המחשבים שבנתה. מיקרוסופט לא עסקה באותה תקופה בתחום זה, לכן רכשה מערכת של בית תוכנה קטן שנקראה DOS ואותה סיפקה ל-IBM. שיטת העבודה בין מיקרוסופט ל-IBM הייתה שונה מסחרית מזו של Apple (ע"ע אפל): במקום חברה "סגורה" המייצרת את החומרה והתוכנה בעצמה, היו כמה חברות המייצרות חלקים התואמים זה לזה. לשיטה זו היו יתרונות וחסרונות: החיסרון היה שמתחרים רבים החלו לייצר חלופות למחשבים ולתוכנות, אבל היתרון התבטא בהפיכתה של מערכת ההפעלה DOS, וכעבור שנים מערכת ההפעלה "חלונות" של מיקרוסופט, למערכות ההפעלה השולטות בשוק והנפוצות ביותר בעולם. כיום, שולטת מיקרוסופט בשוק החומרה והתוכנה, גם באמצעות חברות אחרות שרכשה, מפתחת ומשווקת תוכנות ומייצרת מחשבים, טאבלטים, קונסולות משחקים וטלפונים סלולריים.

המושג מציאות מדומה מתייחס לטכנולוגיה דיגיטלית המאפשרת יצירת אשליה אמינה של סביבה והתרחשות. המשתמש מאבד את תחושת המציאות המוכרת ונכנס לתוך עולם שכולו וירטואלי, בהדמיה ממוחשבת. את המונח טבע מדען המחשבים היהודי-אמריקני ג'רון לנייר (Lanier) בשנת 1989, עם פרישתו מחברת משחקי המחשב אטארי (Atari) והקמת VPL Research, החברה הראשונה בעולם שפיתחה ושיווקה משקפיים וכפפות שאפשרו חוויית משתמש של מציאות מדומה. כיום משמשת טכנולוגיית המציאות המדומה למשחקים, לאימונים ולסימולציות במגוון תחומים. טכנולוגיית המציאות המדומה משמשת רבות בעולמות הקולנוע, האנימציה (ע"ע) ומשחקי המחשב, תחומים השואפים בהתמדה לייצר תחושת אמינות וקרבה מרבית למציאות.

טכנולוגיה המאפשרת שילוב של מידע חזותי וטקסטואלי בתוך המציאות האמיתית על גבי מסך שקוף למחצה או על גבי מסך כלשהו, כגון מסך המחשב, מסך הקולנוע או מסך הטלוויזיה. טכנולוגיית המציאות הרבודה התפתחה בסוף המאה העשרים, בעיקר בשני מוקדים – הצבא האמריקני השתמש בה לצורך אימונים והדמיות, ובמעבדות חברת כלי הרכב "רנו" בצרפת עשו הדמיות של כלי רכב עתידניים על גבי תמונות אמיתיות כדי לתכנן כיצד ייראה הרכב במציאות. הטכנולוגיה אומצה בתחילת המאה ה-21 על ידי הקולנוע ולצורכי פיתוחם של משחקי המחשה, והפכה לנגישה בעבור הקהל הרחב באמצעות אבזרים טכנולוגיים, ובהם משקפי מציאות מדומה (ע"ע), ובמהלך העשור השני של המאה ה-21 גם יישומים (אפליקציות).

חרדת ההחמצה (באנגלית: ראשי תיבות של Fear Of Missing Out) היא תופעה פסיכולוגית המתבטאת בפחד להחמיץ אירועים או כל התרחשות או הזדמנות אחרת. תופעה זו, הקיימת בטבע האנושי מאז ומעולם, התעצמה לממדי מגפה בעידן הדיגיטלי, לנוכח עודף המידע והחשיפה הבלתי פוסקת למבחר גירויים המציפים את האדם מכל עבר: פרסומות, מסחר מקוון וקניות באתרים, אירועים, מוצרים, בילויים, תרבות ואין-ספור תחומי דעת, לימוד וטיפול עצמי, אם באמצעות אתרים ורשתות חברתיות ואם באמצעות יישומונים בטלפון החכם. פחד ההחמצה הוכר בשנים האחרונות רשמית כהסתמנות של חרדה חברתית הגורמת לשיתוק הפעילות ולפגיעה בשיקול הדעת בקבלת החלטות ובביצוע משימות.

מושג המגדיר מגמה של שינויים בכל תחומי החיים למן השליש האחרון של המאה העשרים. המכנה המשותף למגמה זו הוא שלילת ערכי המודרניזם (ע"ע) שאפיינו את העולם המערבי מאז המאה ה-19, ובעיקר שלילת רעיון ההסתמכות על המדע ועל ההיגיון כדרך הבלעדית לחשיפת האמת. המשמעויות וההשפעות של העידן הפוסט-מודרני על חייו של כל אדם רחבות ומרחיקות לכת. בתחומי התרבות החזותית ניכרת השפעת הפוסט-מודרניזם בטשטוש גבולות בין תחומי האומנות, העיצוב, הצילום, הקולנוע והטלוויזיה ובדחיית הרעיון המודרניסטי (ע"ע מודרניזם) שסיסמתו "Less is More" (פחות זה יותר) הדוגל במינימליזם והמטיף לחוּמרה, לצמצום ולהתמקדות. במקומו נטבעה הסיסמה הנגדית "Less is Bore" (פחות זה משעמם) הדוגלת במשחקיות ומעודדת שפע חזותי והתפזרות.

ברית המועצות הוקמה ב-1922 בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה, ומתום מלחמת העולם השנייה (ע"ע) נעשתה לאחת משתי מעצמות-העל בעולם ולמנהיגת הגוש המזרחי הקומוניסטי. הברית התפרקה בשנת 1991, לאחר תהליך ארוך של רפורמות ושינויים שיזם מנהיג ברית המועצות אז מיכאיל גורבצ'וב, בניסיון להציל את הכלכלה הקומוניסטית השוקעת של המדינה. גורבצ'וב ביקש לשחרר את האחיזה של השלטון במנועי הצמיחה הכלכליים של המשק, ואולם כישלון הרפורמות שהנהיג, לצד ריבוי בעיות ביחסי החוץ והביטחון של ברית המועצות, הביאו לידי התפרקות הברית והכרזת עצמאות של רוב המדינות שהיו חברות בה. התפרקות הגוש סימלה את סוף עידן "המלחמה הקרה" בין המערב למזרח, ואת זכייתה של ארה"ב בבכורה כמעצמת העל היחידה וכשליטה הכלכלית והתרבותית בעולם. עליונותה זו של ארה"ב הולכת ומתערערת בעשור השני של המאה ה-21, עם התחזקותה המחודשת של רוסיה בראשות ולדימיר פוטין.

מושג המתייחס למערכת הקשרים של האדם עם סביבתו האנושית. בעולם הווירטואלי מתייחס המושג לטכנולוגיה המאפשרת תקשורת בין מספר בלתי מוגבל של בני אדם ברחבי העולם באמצעים דיגיטליים. עידן הרשתות החברתיות הגלובליות החל בשנת 1998 עם השקתה של תוכנת המסרים הישראלית icq שאפשרה העברה מקוונת ומיידית של הודעות טקסט ותמונות. פריצתן הגדולה של הרשתות החברתיות נרשמה בשנת 2004 בארה"ב, עם ייסודו של אתר האינטרנט (ע"ע) "פייסבוק". הרשתות החברתיות נחלקות לפי תחומי עניין, ומאפשרות למשתמש להכיר משתמשים מכל רחבי הגלובוס, החולקים תחומי עניין דומים לשלו ולהחליף עימם דעות, תמונות ומידע. תעבורת המידע ברשתות החברתיות היא אין-סופית ותורמת את חלקה המרכזי למהפכת נגישות הידע, אם כי העובדה הבעייתית היא כי מדובר במידע שאינו ניתן בהכרח לאימות. תופעה זו הביאה להתפתחות המושג "פייק ניוז" (ע"ע) לתיאור ידיעות כוזבות המופצות בעיקר ברשתות החברתיות.

בתרגום מילולי: תבליט. מדיום אומנותי מהשנים האחרונות המתבסס על טכנולוגיית ההדפסה בתלת-ממד (ע"ע). יצירות אומנות נסרקות ברזולוציה גבוהה מאוד ומודפסות על גבי בד באמצעות מדפסת תלת-ממד ברמה כה גבוהה עד כי אין להבחין בין ההעתק למקור. הרליבו משעתק במדויק את פני היצירה, ואפילו את חלקה האחורי. מפתחת הרעיון היא חברת "פוג'י", בשיתוף מוזאון ואן גוך באמסטרדם. בשנת 2013 הציג המוזאון תערוכת רליבו מיצירותיו של וינסנט ואן גוך. מדובר בהעתקים יקרים בעלי מעמד של יצירת אומנות ממש. אוצרי המוזאון חותמים על כל רליבו.

בעברית: תוכניות מציאות. סוגה טלוויזיונית שהתפתחה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים בארה"ב, ונעשתה פופולרית ביותר במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. מקורן של התוכניות בשעשועונים ובחידונים שהופקו בטלוויזיה האמריקנית בשנות החמישים, ובהם התחרו אנשים פשוטים על פרס כספי. תוכניות הריאליטי הצעידו את רעיון התחרויות הקצרות שהתמקדו בשאלות טריוויה צעד גדול קדימה: המשתתפים "מפקירים" את עצמם לידי ההפקה למען התרחשות ארוכת טווח ובמהלכה הם מתמודדים במבחר אתגרים פיזיים ונפשיים. התוכנית מתרחשת לאורך תקופה ארוכה, ובמהלכה המשתתפים מנותקים לחלוטין מסביבתם הטבעית. הם מודחים בהדרגה לאורך סדרת התוכניות ויוצאים ממסגרת המשחק – עד לשלב הגמר ולהכרזה על הזוכה או הזוכים.
סוג נוסף של תוכניות ריאליטי עוקב אחר חייהם של קבוצת משתתפים בעלי עניין משותף וחושף את סיפורם על רקע יצירת דרמות ולעתים אינטריגות בין חברי הקבוצה. תוכניות הריאליטי מושתתות על סתירה פנימית: בעוד שההתרחשויות אמיתיות והמשתתפים אינם שחקנים מקצועיים, הרי שההפקה מעורבת בכל פרט ומכוונת את המציאות להעצמת הדרמה והמתח לרמות שיא כדי לזכות בשיעורי צפייה גבוהים ככל האפשר וכך להגדיל את רווחיה מפרסום. הכנסות נוספות מגיעות לעיתים מכיוון הצופים, שכן חלק מתוכניות הריאליטי אינטראקטיביות, ולצופים ניתנת זכות ההשפעה על מהלך התוכנית באמצעות הצבעה דיגיטלית הנוגעת להדחת משתתפים וכרוכה בעלות סמלית.