ישעיה ב' 4-1: והיה באחרית הימים

נבואת אחרית הימים היא נבואה הצופה פני העתיד. על איזה עתיד מדברת הנבואה? העתיד הקרוב? העתיד הרחוק? האם מדובר במציאות אוטופית או במציאות ריאלית שאליה הנביא שואף?
התמונה שמסרטט הנביא ישעיהו בחזונו היא תמונה שלפיה כל עמי העולם ינהרו אל ירושלים ויקבלו את עליונות ה', שופט העולם. ובתוך כך ייפתרו כל המאבקים והסכסוכים בין העמים, שלום עולמי ישרור וכלי המוות וההרג יוסבו מאין שימוש לכלי חיים וצמיחה.

חזון אחרית הימים מופיע אחרי פרק א' שבו תיאר ישעיהו את המציאות החברתית הקשה ששררה בירושלים בימיו – עוול ועושק, שוחד, רמאות ורצח. העיר הנאמנה שהייתה מלאה משפט וצדק הייתה לזונה, עיר פצועה שאחרי מסע סנחריב נותרה כסוכה בכרם נטוש. מתוך המציאות הקשה הזו ישעיהו מרכיב את העתיד שאליו הוא שואף, ההפך מהמציאות – לא עוד סכסוכי עמים אלא שלום עולמי; לא עוד כלי נשק רצחניים אלא כלי חקלאות וחיים.
ואולם מתברר שאבני הבניין לחזונו אינן מורכבות רק מהמציאות הריאלית שבה הוא חי ופועל אלא מזיכרונות החרותים עמוק בתודעה ובזיכרון הלאומיים. ישעיהו מסרטט מעמד מתן תורה אלטרנטיבי – לא מתן תורה לאומי-פרטיקולרי אלא אוניברסלי; לא מתן תורה שבו העם מצוּוה להתרחק מהקודש ורק למשה הרשות לעלות להר אלא מתן תורה שלפיו לכל האנושות יש הפריווילגיה לגעת בקודש, מתן תורה שוויוני; לא מתן תורה שנכפה על קהל שבוי אלא נהירת העמים לקודש מתוך בחירה "וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר השם" ומתוך הכרה באל האחד ובתורתו שבשׂורתה היא בשורת השלום העולמי.