התיאטרון האפי

ברכט החל את דרכו האומנותית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה גויס לצבא הגרמני ושימש עוזר רפואי בבית חולים צבאי שהגיעו אליו פצועים מהחזית. חוויית המלחמה תרמה לגיבוש עמדתו הספקנית של ברכט כלפי כל סמכות ממסדית. וכמו הדאדאיסטים, הפוטוריסטים והאקספרסיוניסטים יצא גם הוא בביקורת חברתית שהתחזקה עם גיבוש השקפתו המרקסיסטית. ברכט ביקש לתת ביטוי למצבו של האיש הפשוט, המושתק, קורבן המערכת הקפיטליסטית.
בשנת 1933 הוחרמו יצירותיו בידי הנאצים בתואנה שהן ניהיליסטיות ומנוונות. הוא נמלט מגרמניה ואת שנות גלותו בילה בסקנדינביה, בארה"ב ובשוויץ. בשנת 1947, בעת הרדיפות של הסנטור מקרתי בארצות הברית, נחקר בחשד ל'פעילות אנטי אמריקנית'. הוא עזב את אמריקה ועבר לשוויץ עד שהוזמן לברלין המזרחית, ונתמנה בה למנהלו של התיאטרון הלאומי.
במחזותיו: אופרה בגרוש, מעגל הגיר הקווקזי, אימא קוראז' וילדיה, הנפש הטובה מסצ'ואן, ועוד.
ברכט ביקש להציג תיאטרון ביקורתי ומעורר, אך בפועל הקהל צפה בהצגות ובדמויות מורכבות כמו אימא קוראז' שאיבדה את ילדיה במהלך מלחמת שלושים השנה, והתגובה הייתה התרגשות. זו הייתה אולי גדולתו של ברכט שיצר תיאטרון המחזק את המתח שבין הזדהות, רגש ומחשבה. הקהל יכול היה להבין את הרעיון, את המסר האנטי מלחמתי באימא קוראז' ובאותה מידה להתרגש. הדיאלקטיקה הזאת הפכה את יצירתו של ברכט מקורית ומעמיקה. ברכט השפיע על יוצרים רבים בארץ ובעולם בהצגת תפיסה אומנותית אסתטית ומגובשת החושפת את המנגנון התיאטרוני ומפרקת אותו. אפשר שברכט לא הצליח לעורר את הצופים לפעולה. ואולם הוא חיזק את השאיפה לצפייה ולהתבוננות ביקורתית על המציאות מבעד למשקפי התיאטרון.