העלייה הראשונה

לאורך כל ההיסטוריה היהודית עלו בודדים וקבוצות לארץ ישראל. רובם ככולם עלו לחונן את עפרהּ ולהתפלל לבניינהּ של הארץ החרבה. בשנת תרמ"ב התקבצו ועלו ארצה מפאת נגב וירכתי צפון, מתימן, מרומניה ומבוכרה משפחות וקבוצות שמטרתן הייתה להיאחז באדמת הארץ, לעבדהּ, לשומרהּ ולהוציא ממנה מחייתם, מתוך תקווה ואמונה שהם החלוץ ההולך לפני המחנה. רובם פנו להתיישב באחת מארבע ערי הקודש – ירושלים, חברון, טבריה וצפת.

אנשי העלייה הראשונה באו ארצה מתוך רצון ונכונות ליישב את הארץ באשר היא. הביל"ויים הקימו מושבות חקלאיות, קבוצת יהודים מבוכרה ייסדה שכונה חדשה מחוץ לחומות, והעולים מתימן הקימו את שכונת כרם התימנים ביפו והשתלבו בעבודה במושבות החדשות. אף שהיו תקוות וציפיות, נתקלו העולים בקשיים, כל קבוצה והקשיים שלה. העולים מתימן נתקלו ביחס מזלזל ובוטה מצד אנשי המושבות וקצתם סבלו שנים חרפת רעב. הקשיים החקלאיים וחוסר ההיכרות עם אדמת הארץ ואנשיה הביאו את מושבות הביל"ויים בתוך שנים ספורות אל משבר חמור שאיים על עצם קיומן עד שכולן למעט אחת עברו לרשות הברון רוטשילד.

עם זאת עשרים שנה אחרי ראשית העלייה השתנתה מפת הארץ, והיישוב היהודי בכל חבלי ארץ ישראל היה לעובדה קיימת.