הוראת ספרות- הנחות יסוד

אחת המטרות המרכזיות של החינוך בכלל ושל הוראת הספרות בפרט, בכל שנות הלימודים בבית הספר, היא שהתלמידים יחוו למידה מתוך משמעות אישית ורגשית ומתוך תחושת חדווה ויצירתיות. על לימודי הספרות ליצור שיח לימודי המקשר בין עולם הספר והשירה לבין סוגיות אישיות ודילמות עכשוויות. התכנית מאפשרת חיבור בין עולמם של הלומדים והלומדות לבין עולמה של היצירה הספרותית. בתכנית מושם דגש על נושאים המזמנים עיסוק בסוגיות אישיות, חברתיות, תרבותיות ואסתטיות. העיסוק בנושאים אלה יאפשר שיח רלוונטי ואותנטי במשולש המתקיים בין התלמידים, המורה ויצירות הספרות.

מטרה חשובה נוספת בהוראת הספרות היא לטפח לומדים בעלי חשיבה עצמאית, המסוגלים לקרוא יצירת ספרות בכוחות עצמם ולהציע לה פרשנות מנומקת משלהם. תפקידו של המורה הוא לגבש את דרכי הלמידה-הוראה לאור מטרה זו. כדי לפתח את ההבנה ואת יכולת הפרשנות של הלומדים כקוראים עצמאיים יש לשאוף להעביר אליהם את עיקר האחריות הפרשנית, להניח להם להשתתף בניתוח היצירה ולממש באופן פעיל את יכולתם. התלמידים הם אלה אשר אמורים להגיב על היצירה הנלמדת, להביא לכיתה חוויות או אסוציאציות שעשויות להאיר את תכניה, להצביע על קשיים בהבנתה ולהציע דרכים לפרשנותה. כמורים עלינו להיות פתוחים להפתעות מרעננות וקשובים לניסיונות פרשניים שונים של התלמידים, ולעודד אותם לחפש ראיות והנמקות מתוך הטקסט לביסוס פרשנותם.
עם זאת, לעתים קרובות תלמידים נוטים לחשוב שכאשר מדובר ביצירה ספרותית אפשר לקשר אליה כל רעיון העולה בדעתם. לכאורה - "הכול פתוח". גישה כזו יכולה לשמש כנקודת מוצא או אפילו כנקודת סיום, אבל לא כגישה כוללת. אחד מתפקידי המורה בעת דיון שמתנהל בין התלמידים ביחס ליצירה הוא מצד אחד, לעודד פרשנויות אישיות של היצירה, אך מצד אחר "להגן" על זכויותיה; עליו לברר עם התלמידים האם ההסברים שלהם מעוגנים בה, או שמא פרטים מסוימים בה (או אפילו מועד כתיבתה) מונעים הסבר כזה ומכוונים לקריאה אחרת.

במוקד הקריאה ולימוד הספרות בכל כיתות בית הספר העל-יסודי תעמודנה שתי מטרות מרכזיות: לעורר את אהבת המילה הכתובה, ולאפשר מפגש חווייתי עם העולמות המגולמים ביצירות הספרות – דמויות, מצבים אנושיים, רגשות וערכים מוסריים ואסתטיים. דרכי ההוראה ייגזרו אפוא ממטרות אלו. מכאן, שאין זה מומלץ שההוראה תתבסס רק על גישות אקדמיות ופורמליסטיות של "מדע הספרות" או של "תולדות הספרות" או של "זרמים בספרות". 

יחד עם זאת, הוראת ספרות אמורה לפתח בהדרגה רגישות לקשת רחבה של דרכי מבע המעצבות את היצירה הספרותית ומשפיעות על קוראיה. איתור דרכי המבע, ההנאה מהערכים האסתטיים הגלומים בהן והבנת תפקודן של דרכי מבע אלה בבניית משמעות היצירה וברישומה על קוראיה – כל אלה הם חלק מהותי מתהליך הדיון ביצירה.

אולם כדי למנוע את הפיכת הלימוד לשינון משמים של רשימת מושגים, אין צורך להרבות בהוראת מאפיינים ספרותיים ומונחים מעולם הספרות כמטרה בפני עצמה.  אזכורם של מושגים אלו במהלך ההוראה חייב  לנבוע באופן טבעי מהדיון במשמעויות היצירה.

כן יש להקפיד שלימוד תופעה ספרותית באמצעות המונח המציין אותה ייעשה בזיקה הדוקה לרישומה של היצירה על הלומדים ובמסגרת דיון במשמעויותיה, ולא בנפרד מהם.

דרך ההערכה הרווחת ביותר בבית הספר היא עדיין הבחינה המסכמת. אם המורה יבחר באופציה זו, ראוי שישים לב שהבחינה לא תבדוק רק שליטה בחומר הלימודים שהונחל לתלמידים כקוראים פסיביים. בהכנת הבחינה וניסוחה יש לבדוק גם את הכשרים והיכולות שרכשו התלמידים כקוראים פעילים ואוטונומיים. יש לבחון את כישורי השפה של הלומדים בכתב ובעל-פה וגם את יכולת ההבנה של טקסט ספרותי שלא נלמד בכיתה. 

על פי תכנית הלימודים החדשה חלקים מתכנית הלימודים יוערכו בדרכים חלופיות, המביאות בחשבון סגנונות למידה שונים של תלמידים,‎ ומעניקות משקל רב יותר ללמידה עצמאית של התלמידים ולאחריותם כשותפים למוריהם. הערכה מסוג זה תתבצע כתהליך מתמשך ורב-ממדי, שבו הלומדים ישפרו את הישגיהם תוך קבלת משוב והפעלת חשיבה מטא-קוגניטיבית על תהליך הלמידה. כל ההערכות החלופיות ילוו במחוון מפורט שיבהיר למורים ולתלמידים כיצד ייקבע הציון. 

השילוב של חלופות בהערכה בתהליך ההוראה-למידה יהדק את הקשר בין יעדי הוראת המקצוע לבין תוצריה, ויטפח לומדים בעלי הכוונה עצמית. כדרכי הערכה אלה אף יגבירו את המוטיבציה של תלמידים בעלי סגנונות למידה שונים וייחודיים.