מאמרים ומחקרים בחינוך המוזיקלי למורי היסודי

המאמר מציע רעיונות כלליים לתוכנית גרעין בתחום המוזיקה ומתייחס למוזיקה הן כנושא בפני עצמו הן בזיקה לנושאים אחרים. התוכנית המוצעת מתבססת על שלוש הנחות יסוד תאורטיות:

• לכל אדם יש יכולת מולדת לקלוט ולהפיק מבעים מוזיקליים, ועל תוכנית הלימודים לפתח יכולת זו.
  
• הפעילות המוזיקלית מספקת כלים קוגניטיביים לאיזון בין הרגש לאינטלקט.
  
• המוזיקה מתפקדת כשפה הממוקדת בתחום הרגשי, האומנותי והאסתטי.
  המחברת מדגישה את הפוטנציאל של תוכנית זו לפתח לא רק את כישוריהם המוזיקליים של התלמידים אלא גם את יכולותיהם, ידיעותיהם וביטחונם העצמי בתחומים אחרים. הצעתה נועדה להיות פתח לדיון ולא תורה סדורה.

המאמר מצביע על הצורך של החינוך המוזיקלי להתמודד עם אופייה הפלורליסטי של החברה הישראלית ועם הקריאה הכללית לבדיקה מחודשת של הערכים והעמדות שהנחו את החברה הישראלית ואת ההיסטוריוגרפיה שלה. המחברת קוראת להרחיב את תחומי הרפרטואר כדי שיבטא קולות רבים ויאפשר לתלמידים להתוודע למסורות מוזיקליות שונות מתוך עניין והערכה. למימוש מטרה זו היא מציעה כמה הצעות מעשיות:

1. עריכת קובץ חומרי הוראה שיציג את מאפייניהן של התרבויות המוזיקליות המיוצגות בארץ ביחידות הוראה המותאמות לרמות גיל שונות.
   
2. הכנת שירון המייצג את הרפרטואר של המורשות המוזיקליות השונות בארץ לצד הצגת גרסאות היסטוריות שונות ממסורות ותיקות ועד לעיבודים חדשים.
   
3. עידוד התלמידים לכתוב אוטוביוגרפיות מוזיקליות שיהיו מאגר היסטורי-כיתתי שישולב בחומר הלימוד.
   
4. שיתופם של אומנים מתרבויות שונות בצוותי ההוראה בבתי הספר ובמוסדות להכשרת מורים.
5. מיסוד ההוראה במגמות למוזיקה באופן שיעודד את בוגריהן להתייחסות ביקורתית ולפעילות יצירתית המבוססת על התנסות בקשת נרחבת של תרבויות מוזיקליות.

מימוש ההצעות הללו צפוי לעודד ולבסס את צמיחתו של דור תלמידים שיהיה מסוגל לבקר את המיתוסים הקיימים ולהשתתף בהבנייתם של המיתוסים הבאים.

המאמר מתאר את היבטיו המוזיקליים של התקליטור (‎CD-ROM) "התנועה הציונית בראי הזמר והסמל". את התקליטור פיתחו האגף לתוכניות לימודים ובית התפוצות והוא מיועד לבתי הספר העל-יסודיים. התקליטור נועד להאיר את תולדות "המדינה שבדרך" משתי זוויות אומנותיות: הזמר העברי והאומנות החזותית (כרזות, גלויות דואר, כרטיסי ברכה, פרסומים רשמיים). מטרתו להציג את החומרים האומנותיים כפתח לדיון בתפקודם המקורי בהקשר ההיסטורי. דגש מושם על תפקידם של שירי עם ופזמונים, לא רק כפי שהם משתקפים בראי התקופה אלא על היותם משתתפים פעילים בה. הרפרטואר נבחר לפי מרכזיותו בתרבות ובהיסטוריה ולא לפי שיקולי איכות. מבנה התקליטור: כל שיר וכל תמונה בתקליטור נגישים בנפרד, המשתמש בוחר בו-במקום את סוגי המידע הרצויים לו. מבנה זה מאפשר מידה רבה של גמישות למורים ולתלמידים בבחירת החומר.

במאמר נסקרת יחידת לימוד במוזיקה המדגימה עיסוק רב-ממדי מתוך גישה אינטרדיסציפלינרית, יצירתית וחווייתית. בשיטה זו, יצירה אחת היא נקודת מוצא לעיון בנושאים אחדים שכל אחד מהם הוא בסיס לעיון נוסף מקיף מתוך שמירה על זיקה ביניהם. השיטה מאפשרת גמישות וחשיפה לקשת רחבה של נושאים, סגנונות, תקופות במוזיקה ובתחומי דעת נוספים.
ביצירת המוצא הנידונה במאמר (קטע ריקוד אנונימי מתקופת הבארוק) בלטו נושאים אלה: מחיאות הכפים, ה-‎drone או נקודת העוגב, הריקוד והמשקל. מחיאות הכפיים הוצגו משתי זוויות מנוגדות. מחד-גיסא הוצגו ככלי נגינה – מקרה פרטי של קבוצת כלים שהמחבר מכנה 'כלי מחיאה'. כלי מחיאה הם כלים שצלילם נוצר בנקישת עצמים זה בזה. הכוונה לשני עצמים (או יותר) העשויים מחומר זהה או דומה, ובצורה זהה או דומה. מצִלתיים וקסטנייטות הן כלי מחיאה. מאידך-גיסא הוצגו מחיאות הכפים כתגובה אנושית רגשית בהתמקדות באירועים מוזיקליים. (נושא ה-‎drone בהקשר של יצירת המוצא אפשר עיסוק בחמת החלילים ובכלי נגינה מכניים. מחיאות הכפיים וה-‎drone הוצגו גם בהקשר ההדדי שלהם. הריקוד והמשקל זימנו עיון בריקוד במשקל מורכב, במקרה זה מתחום הג'אז).

המאמר דן בבעייתיות של לימוד מוזיקה מערבית חדשה ובעיקר מוזיקה מן העשורים האחרונים ממש. בישראל המחבר יוצא כנגד התפיסה הרואה בהנחלת המוזיקה החדשה (הנתפסת לא-אטרקטיבית באופן מהותי) הכרח חינוכי. עמדתו היא כי ההוראה חייבת להתבסס על אמונה אמיתית וחווייתית של המורה באיכות הרפרטואר – לא על תחושת מחויבות. הוא מצביע הן על קשיים עקרוניים בהוראה (עושר הרפרטואר; מגוון הסגנונות ואמות המידה האסתטיות המאפיינים את התקופה הפוסט-מודרנית; היעדר שיטות הוראה מקובלות ומוכחות; הצורך להביא בחשבון את רמתם של התלמידים ואת [אי-] היכרותם עם הרפרטואר) הן על קשיים מעשיים (היעדר ספרות מתאימה בעברית; אי-זמינותם בארץ של חומרים בסיסיים כגון הקלטות ותווים של מוזיקה חדשה). המחבר מציע שיטות מספר להוראת מוזיקה חדשה המבוססות על ניסיונו במדרשה למורים למוזיקה. עם זאת הוא מדגיש כי ההצעות הן קריאת כיוון בלבד וראוי שכל מורה ימצא את דרכו על פי נטיותיו ונטיות תלמידיו.

המאמר דן בהוראת המוזיקה בבתי הספר באמצעות שירת המקהלה, בהתבסס על ספר ההדרכה למורה-המנצח ולתלמיד קול ההתחלות, פרי עטה של המחברת. המאמר פותח בדיון תמציתי במטרותיה העיקריות של הוראת המקהלה ובכמה מיסודות הידע, המיומנויות ותהליכי הלמידה הנדרשים להשגת מטרות אלו. המאמר מתייחס לערכם של לימודים אלו אף מעבר למטרות המוגדרות של הוראת המוזיקה. לאחר מכן מוצגת דוגמה ליחידת לימוד ("השמיעה") מתוך ספרה של המחברת שבה הסברים תאורטיים והצעות לתרגילים.

המחשב הוא אמצעי רב-ערך להעשרת לימודי המוזיקה בבתי הספר, אך יש לנצל אותו בתבונה, מתוך שמירה על העיקרון "תכנים לפני תוכנה". כלומר, יש להתאים את רכישת התוכנה והציוד למטרות החינוכיות – ולא את תוכנית הלימודים לתוכנות שנרכשו. לפי עיקרון זה, המחבר בוחן מגוון של תוכנות מחשב על פי מידת התאמתן להוראה בבתי הספר. הסקירה מתייחסת הן ללומדות (המיועדות מלכתחילה למטרות דידקטיות) הן לתוכנות כלליות לכתיבת מוזיקה, תזמור ואלתור (שאפשר להשתמש בהן בהקשרים דידקטיים), כמו גם לשימושים אפשריים באינטרנט. המחבר מצביע על הציוד החיוני לתפעולן הנאות של תוכנות אלו ומדגיש את חובתם של המורים להחליט אם וכיצד להשתמש במחשב מתוך היכרות אישית עם הכלי (אף כי במקרים רבים יוכלו לקבל סיוע טוב מתלמידיהם בתחום זה).

המאמר מתאר תכנית לבתי ספר יסודיים, שנועדה לחשוף את התלמידים למסורות המוזיקליות של עדות ישראל. לסייע בהעמקת הקשר בין הדורות במשפחה ובפיתוח הסובלנות בין תלמידים שצמחו ברקע תרבותי שונה. במסגרת התוכנית התבקשו כל התלמידים להציג בפני חבריהם שיר אופייני לעדתם בביצוע מוקלט של בן המשפחה. כן הם התבקשו לספק חומר רקע (מילות השיר במקור ובתרגום, הרקע המשפחתי, סיפורים הקשורים לשיר), ששימש את המורים להכנת חוברת של אסופת השירים. עד תום השנה, עתידים כל התלמידים ללמוד לבצע את השירים ולהבין את הרקעים השונים שעליהם צמחו. המאמר מציג את תהליך יישומה של התוכנית וכן תגליות לגבי הרפרטוארים האופייניים לעדות השונות שנחשפו תוך הכנת התוכנית והפעלתה, כולל שירים שקיומם התגלה בזכות התוכנית.

המאמר מתאר תוכנית לגנים ולבתי ספר יסודיים שנועדה להפגיש את התלמידים עם מסורות תרבותיות ועממיות מרחבי העולם באמצעות המוזיקה האופיינית להן. התוכנית מתבססת על קובץ של אגדות, שירים ומשחקי ילדים מוזיקליים, המאפשרים היכרות חווייתית ויצירתית עם המוזיקה ועם הרקע לה. רוב המאמר מוקדש לתיאור מפורט של דוגמה אחת מתוך הקובץ, דרכי ההוראה והלימוד.

המאמר מציע דרכים ליישום שיטת ההוראה של המלחין, המורה והמוזיקולוג קרל אורף (‎1982-1895) בבתי הספר בארץ. המחברת דוחה את הפילוסופיה של אורף (המבוססת על הקְבלה בין התפתחותו של הילד היחיד לבין התפתחותן של תרבויות ממצב "פרימיטיבי" למצב "מתקדם") כבלתי קבילה בפשטנותה ובהכללותיה. אף על פי כן, היא קוראת לאמץ את רעיונותיו הפדגוגיים הקונקרטיים של אורף השמים את היצירתיות, המשחק והאלתור בבסיסו של החינוך המוזיקלי. לדעתה, שיטה זו יכולה להגביר את חופש ההבעה והמוטיבציה של התלמידים – כמו גם את האינטליגנציה המוזיקלית שלהם. לאחר סקירה של שיטת אורף בגרסתה המקורית, המחברת דנה ביתרונותיה ובחסרונותיה וממחישה כיצד אפשר ליישמה כאן ועכשיו מתוך שימוש בדוגמאות הלקוחות מספרי הלימוד שלה.

שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" (‎1905) זכה ליותר מתריסר הלחנות. המאמר בוחן את תולדות הלחנתו של השיר מתוך התמקדות בארבע מהתגלמויותיו במוזיקה. בארבעתן, המחברת בוחנת את ההלחנה, העיבוד ודרך הביצוע כמכלול מגובש ומצביעה על הדרכים שבהן הגישות המוזיקליות השונות משנות את אופיו של השיר (תפילה, קינה סטנדרטית על אהבה נכזבת, מחאה אישית, שיר אהבה רב-עוצמה ודרמתי). ההשוואה נעשית לנוכח שינויים בחברה הישראלית ובתרבותה, והמחברת מראה כיצד על רקע זה אפשר להסביר הן את גישותיהם של המוזיקאים השונים הן את הדרך שבה התקבלו הלחנותיהם וביצועיהם.

המאמר מציג את שירי הביטלס כקורפוס קנוני של המוזיקה הפופולרית המכיל בתוכו לא מעט שירים שבהם מיטשטש הגבול בין השיר הפופולרי לשיר האומנותי. לפיכך, טוען המחבר, קורפוס זה ראוי להתייחסות מוזיקולוגית טהורה (ולא רק בהקשר סוציולוגי) מתוך שימוש בכלים אנליטיים מסורתיים. הוא מדגים זאת בניתוח של שירים מספר (תוך שימוש, בין השאר, בשיטת הניתוח השנקריאנית) ובדיון כללי במאפייני השפה הטונלית של הביטלס. הוא מתנגד נחרצות לתפיסה הרואה בשפה זו (המתאפיינת בהחלשת הכיווניות הטונלית המסורתית) ביטוי לאסתטיקה ניהיליסטית, ומציג אותה כהתנערות מן השבלוניות שאפיינה את מרבית המוזיקה הפופולרית באותה התקופה. בזכות ניסיונם לחדש ולהעשיר את השפה הטונלית, רואה המחבר בביטלס ממשיכים נאמנים יותר של המסורת המוזיקלית המערבית בהשוואה לזרמים במוזיקה האומנותית שניתקו עצמם כליל מן הטונליות. מתוך זווית ראייה זו, המחבר מתנגד לשימוש במוזיקת הביטלס בבתי הספר אך ורק כאמצעי לריכוך התנגדות התלמידים למוזיקה קלסית, וטוען כי יש ללמדם בזכות ערכם המוזיקלי כשלעצמו.

במאמר מציגה המלחינה ציפי פליישר שתיים מיצירותיה המבוססות על טקסטים בערבית ספרותית: הסרט המגנטי גלימת הלילה (‎1988) למילים מאת המשורר הערבי-ישראלי מוחמד ע'נאים, והקנטטה כשני ענפים (‎1989) למילים מאת חַ'נְסַא (משוררת בדווית מן המאה השישית לספירה) למקהלה ולאנסמבל קאמרי המכיל כלים ערביים ומערביים כאחד. שתי היצירות מבטאות את הרצון לדיאלוג עם התרבות הערבית השכנה מתוך לימוד של שורשי שפתה המוזיקלית והוורבלית כאחד. המאמר סוקר את תהליכי ההלחנה של שתי היצירות ואת מקורות ההשפעה עליהן ומצביע על היבטים ניתוחיים מרכזיים (מרקם, שימוש בחומר מלודי שאול ועיבודו, יחסי טקסט-מוזיקה וכיוצא באלה). כמו כן מצביעה המחברת על ההיבטים הפדגוגיים של יצירותיה. העבודה על גלימת הלילה – המבוססת על קולותיהם של ילדים בדווים בני רהט המדקלמים את שירו של ע'נאים – הייתה התמודדות עם עולמם החווייתי של הילדים, והתוצר הסופי עשוי להזין קהלים רבים של ילדים-מאזינים. כשני ענפים, לעומת זאת, הוא אתגר חשוב לזמרים מערביים ומצריך התמודדות עם שפה מוזיקלית-אסתטית בלתי מוכרת מתוך פיתוח טכניקות ווקליות חדשות.

המחקר המוצג במאמר זה בחן את יכולתם של ילדים להבדיל בין סגנונות מוזיקליים שונים בתוך תחומים מוגדרים (מוזיקה קלסית, פופ ומוזיקה מזרחית). על פי הנחת המוצא של המחקר, היכולת לזהות סגנונות מושפעת משני נתונים: גיל וצבירת הניסיון המוזיקלי. ההנחה בקשר לגיל התגלתה מוטעית; אפילו ילדים בני שבע (קבוצת הגיל הנמוכה ביותר) גילוּ יכולת מפתיעה בזיהוי סגנונות. מכאן אפשר להסיק כי תהליך זיהוי הסגנונות מבוסס על קליטה גלובלית של מכלול המרכיבים המוזיקליים, ולפיכך מדובר ביכולת אינטואיטיבית שאינה מצריכה התמחות. לדעת המחברת, אפשר להשתמש ביכולת אינטואיטיבית זו כדי לעודד ולגרות תלמידים להאזין למוזיקה ולהסיר מחסומים בפני מוזיקה לא מוכרת, בהצגתה אתגר חשיבתי שאפשר להתמודד עימו.

הפרדיגמה האיכותית רואה במציאות החברתית תוצר אנושי. לפיכך, מטרת המחקר האיכותי איננה לגלות מציאות אובייקטיבית (שקיומה מוטל בספק), אלא לדון בפרשנויות של מציאות זו תוך התייחסות למגוון נקודות המבט והחוויות המכוננות והמעצבות את החברה. בוחן מספר ז'אנרים מחקריים המתבססים על הנחה זו ואת תרומתם הפוטנציאלית להוראת המוזיקה, תוך הבחנה בין ז'אנרים ישומיים (ביקורת חינוך, מחקר עיצובי, מחקר פעולה) ובסיסיים (אתנוגרפיה, פנומנולוגיה). בכל הז'אנרים הללו, החוקרים שואפים ללמוד את התופעות בהקשרן הטבעי ולהגיע לעמדה של אמפתיה ושיתוף פעולה עם נשואי המחקר. לעתים הם אף הופכים לשותפים פעילים בתהליך הנחקר. הקריטריון העיקרי לאמינותם של מחקרים אלו הוא ההעברה: החוקר צריך להמחיש כי ניתן ליישם את מסקנות מחקרו גם לגבי סיטואציות אחרות שיהיו רלוונטיות לקוראיו. חלק מן השיטות המתוארות במחקר ניתנות ליישום על ידי מורים למוזיקה כאמצעי לבחינה ולהעשרה של שיטות ההוראה ולהבנה מלאה יותר של התלמידים. בהמלצות היישומיות שבסוף המאמר, המחברת מציעה למורים לבחור נושא שיהיה רלוונטי וחשוב לעבודתם, ועומדת על חשיבות ההתיחסות לקהל היעד בעת העלאת תוצאות המחקר על הכתב. תהליך המחקר עצמו אמור להוות מקור הנאה, לא רק מקור של עזרה מעשית וידע.

המאמר מתבסס על מחקר שנערך בבתי ספר יסודיים, שבהם הוקמה ספריית קלטות להאזנה ביתית. הספרייה כללה יצירות שלמות וקצרות וקטעי יצירות שנבחרו, תוך שימת דגש על איכות המוזיקה ועל גיוון סגנוני. לקלטות נלוו חוברות עבודה והדרכה. המחקר שנערך בכיתות ג' ובכיתות ו' גילה כי לשימוש בקלטות ובחוברות ההדרכה הייתה השפעה חיובית על פתיחותם של הילדים להתנסויות מוזיקליות חדשות. השפעה זו בלטה יותר בקרב תלמידי כיתות ג' (שעסקו במוזיקה גם במסגרת הלמודים בבית הספר.) מאשר בקרב תלמידי כיתות ו' (שטעמם האישי המוזיקלי, כבר היה מגובש יותר). המחקר ממחיש, אפוא, כי ספריית קלטות יכולה לסייע בצמצום הפער בין "מוזיקת בית ספר" לבין "מוזיקת פנאי", וכי יעילותה גוברת אם היא מופעלת בכיתות הנמוכות, תוך זיקה לשיעורי המוזיקה.
המאמר מבוסס על עבודת המאסטר של המחברת, שנכתבה באוניברסיטת תל-אביב בהנחיית ד"ר ורוניקה כהן.

הוראת המוזיקה נמצאת בתהליכי עיצוב ופיתוח בישראל ובעולם. מדינות שונות בוחנות את שילוב תחום הדעת בתוכנית הלימודים הלאומית ומבקשות לעדכן אותו. כיום קיימים דגמים להוראת מוזיקה שבהם כל התלמידים נחשפים לחינוך מוזיקלי: האזנה ליצירות, שירה ונגינה וכן פעילות מוזיקלית יצירתית. נוסף על כך בעשרים השנים האחרונות הוקמו פרויקטים מיוחדים רבים, הפועלים בתוך מסגרת בית הספר או אחריה, ומקדמים את החינוך המוזיקלי, ובמיוחד את הוראת הנגינה. הדוח מציג תוכניות להוראת מוזיקה בארבע מדינות: גרמניה, אנגליה, צפון קרוליינה שבארה"ב ופינלנד. מדינות אלו נבחרו לאור תוכניות הלימודים המפותחות שהן מקדמות, ומתוך רצון להציג מגוון תפיסות בחינוך מוזיקלי וביישומו. כמו כן בכל מדינה נסקר פרויקט מוזיקלי מיוחד.

מטרת סקירה זו היא להציג תמונה כללית של ההצדקות והטעמים להוראת המוזיקה. נבחנו מחקרים עדכניים על מתאמים חיוביים בין הוראת מוזיקה והוראת נגינה לבין הישגים לימודיים, תִפקודים קוגניטיביים־ניהוליים, מדדים אישיותיים וחברתיים וכן התפתחות של ערכים. כל זאת כדי לבחון את המסקנה הרווחת שלפיה הוראת מוזיקה מובילה לעלייה במדדים אלו. על מנת לקבל תמונה שלמה יותר על השפעות של הוראת מוזיקה, הדוח מציג גם מתאמים שליליים שנמצאו בין הוראת התחום לבין יחס של תלמידים ללימוד מוזיקה וליצירתה. לבסוף, הוא בוחן באופן ביקורת את עצם הניסיון להצדיק את הוראת המוזיקה באמצעות גורמים חיצוניים לתחום דעת זה.

מאמר זה מציג ממצאים ממחקר ארצי רב היקף, ראשון מסוגו בארץ. המחקר נעשה בחסות המדען הראשי של משרד החינוך ומטעם המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן. מטרת המחקר לסקור את המצב העדכני של הוראת שירי ארץ ישראל בבתי הספר כיום ולעמוד על הרקע של המורים בנושא זה.

המאמר מביא סקירה של מחקרים מן העשורים האחרונים העוסקים הן בהתפתחותם הטבעית של כישורי ההאזנה הן בשיטות הוראה וסוגים אחרים של התערבות חיצונית לפיתוחם של כישורים אלו. ממכלול מחקרים אלו נובע כי אין בנמצא שיטת הוראה מוכחת לפיתוח האזנה המתאימה לכל התלמידים. המחקרים מצביעים על התפתחות מיומנויות האזנה עם הגיל והניסיון ועל קיומם של סוגים שונים של מאזינים הנבדלים זה מזה הן ביכולותיהם הן בציפיותיהם מן המוזיקה. פעילויות הממקדות את הקשב מסייעות תמיד בפיתוח יכולת ההאזנה, אך סיוע זה יהיה יעיל יותר אם סוג המיקוד והאסטרטגיה יותאמו לסוג המאזין. המחברת מדגישה את האתגר העומד בפני המורים למוזיקה בתחום זה מנקודת מוצא הרואה בהאזנה תחום מפתח בחינוך המוזיקלי לא פחות (ואולי אף יותר) מהלחנה ומביצוע.

המאמר הוא ביקורת על הספר 'המיתוסים של מוצרט' מאת ויליאם סטאפורד*. הספר בוחן את המיתוסים הרבים האופפים את חייו ומותו של המלחין. חלק מן הספר מוקדש למיתוסים שנרקמו סביב ימיו האחרונים של מוצרט וסביב מותו: סטאפורד מפריך את השמועות הרבות כי מוצרט נרצח, בוחן בקפדנות את העדויות המהימנות על נסיבות המוות ומצביע על הקונצנזוס הקיים כיום סביב מחלתו האחרונה של המלחין. בחלק האחר של הספר, בוחן סטאפורד את הדימויים הסטראוטיפיים הרבים שהוצמדו לדמותו של מוצרט – מיתוס הילד הנצחי, הגאון האקסצנטרי, הפזרן ועוד. לאירועים ולהיבטים רבים בחייו של מוצרט מספק סטאפורד הסברים מבוססים – תחליף להסבר המיתי. עם זאת איננו חושש להודות כי יש שאלות שנותרו בלא מענה בשל מיעוט העדויות המהימנות. הדמות שעולה מהספר היא דמותו של מוצרט האדם, דמות שאפשר להבינה ולהעריכה כאנושית, בלא מידע מסולף. הקריאה בספר קלה ומהנה והוא מומלץ לכול.