מלכים ב' כה: מעיר מלוכה לפחווה בבלית

הפרק האחרון של ספר מלכים מספר על סופה של ממלכת יהודה, על חורבן ירושלים ובית המקדש ועל היציאה לגלות בבל. התיאור קשה, לא חוסך בפרטים קשים וגם לא מספק הסברים, אך בסופו פתח של תקווה.

כמעט שנתיים צר הצבא הבבלי על ירושלים, עירו של צדקיה המורד, "וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ" (פסוק ג).
בתשעה לחודש (הרביעי, חודש תמוז) - נפרצה החומה. המלך שניסה להימלט - נתפש, נלקח למלך בבל ונשפט על ידו בחומרה.
בשבעה לחודש החמישי (חודש אב) נשרף המקדש, וחומות ירושלים נותצו.
העם – הוגלה. כלי המקדש ואוצרותיו נבזזו ונלקחו לבבל.

ומי נשאר בארץ?
"וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (פסוק יב). על החקלאים שנותרו לעבד את אדמת יהודה, ולעבוד את מלך בבל, כלומר להעלות לו מס, הופקד גדליה בו אחיקם. אבל בחודש השביעי (תשרי) נרצח גדליה כתוצאה מסכסוך יהודאי פנימי; ומי שנותר - ברח למצרים.
כך הקיץ הקץ על ממלכת יהודה.

ואולם ספר מלכים לא מסתיים בנקודה קשה זו, אלא בבשורה טובה המותירה פתח לתקוה וגאולה: 37 שנים לאחר גלות יהויכין, 25 שנה לאחר חורבן ירושלים יהויכין יוצא מהכלא ומעמדו משתפר. מאד. "נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו" (פסוקים כז-כט).