דוד בן-גוריון והנגב

קורות חייו

דוד בן-גוריון נולד בשנת 1886 בעיירה פלונסק בפולין, ילד שישי לשיינדל ולאביגדור גרין.
בשנת 1900, והוא בן ארבע-עשרה, ייסד עם כמה נערים בני עירו אגודה ציונית ושמה 'עזרא' אשר חבריה התחייבו לדבר עברית.
בשנת 1906 עלה ארצה והגיע ליפו ולפתח תקווה ועבד ביקב בראשון לציון ובכפר סבא. שנה לאחר מכן עלה לגליל והשתקע במושבה סג'רה. בשנת 1910 נבחר בוועידת 'פועלי ציון בארץ ישראל' עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית לחבר מערכת השבועון 'האחדות', ובו התפרסם מאמרו הראשון חתום בשם: בן-גוריון.
בשנת 1912 יצא ללימודי משפטים באוניברסיטת איסטנבול בטורקיה. כעבור שנתיים, בהגיעו לחופשה בישראל, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 הוגלה בידי הטורקים לאלכסנדריה עם יצחק בן-צבי. השניים יצאו לניו יורק ופעלו בסניף של תנועת 'החלוץ' בארה"ב.
בשנת 1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז.
בשנת 1918 ארגנו בן-גוריון ובן-צבי תנועת התנדבות לגדודים העבריים בארה"ב והתנדבו לגדוד העברי של יהודי ארה"ב. בן-גוריון שב לישראל עם הכיבוש הבריטי והחל לפעול עם ברל כצנלסון לאיחוד תנועת העבודה.
בשנת 1919 היה ממקימי מפלגת 'אחדות העבודה'. מ-1921 עד 1933 שימש המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל ואחר כך נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.
בשנת 1939 פרסמו הבריטים את 'הספר הלבן' ולפיו הגבילו את העלייה לארץ ישראל ואת ההתיישבות היהודית בה. בתגובה הגביר בן-גוריון את ההעפלה ודאג להקמת נקודות התיישבות גם במקומות אסורים מטעם השלטון הבריטי. עם זאת, בפרוץ המלחמה עודד שיתוף פעולה עם הבריטים במאבק מול הגרמנים.
בשנת 1942 יזם את ועידת בִּילְטְמוֹר וזו אישרה את תוכנית בילטמור אשר לפיה מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בשנת 1945 ביקר במחנות שארית הפליטה באירופה. שנה לאחר מכן קיבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית.
בשנת 1947 התקבלה החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל.
בשנת 1948 הכריז על הקמת מדינת ישראל. עם הכרזת המדינה עמד בראש הממשלה הזמנית וכיהן בתפקיד שר הביטחון. במלחמת העצמאות היה שר הביטחון וראש הממשלה. נוסף על ניהול המלחמה שקד בן-גוריון על כוחו ועל דמותו של צה"ל. כעבור שנה יזם את העברת משרדי הממשלה לירושלים.
בשנת 1953 התפטר מתפקידו ועבר להתגורר בקיבוץ שדה בוקר, בנותנו דוגמה אישית לצעירים ליישוב הנגב. שנתיים לאחר מכן שב לכהן בתפקיד שר הביטחון. אחרי הבחירות חזר לתפקידיו הקודמים ושימש ראש הממשלה ושר הביטחון.
בשנת 1956, בתום מגעים בצרפת ובאנגליה, התקיים מבצע קדש ונכבש חצי האי סיני. ואולם בן-גוריון נכנע ללחצי המעצמות והורה על נסיגה מסיני.
בשנת 1959 הוביל את מפלגתו מפא"י לניצחון גדול בבחירות. הרשימה לכנסת שאליה הכניס בן-גוריון כמה צעירים שהיו מקורבים אליו זכתה במספר הקולות הגדול ביותר אי פעם – ב-47 מנדטים.
בשנת 1961 התפטר מראשות הממשלה על רקע מחלוקת בנושא הקמת ועדת חקירה לבירור האחראים לעסק הביש בשנת 1954. התפטרותו הביאה לבחירות שבהן ניצחה מפלגתו, והוא חזר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.
בשנת 1963, והוא בן 77, החליט בן-גוריון להתפטר מהממשלה. כעבור שנתיים פרש ממפא"י על רקע דרישתו החוזרת להקמת ועדת חקירה משפטית בפרשת 'עסק הביש'. הוא הקים עם כמה צעירים ממקורביו מפלגה חדשה ושמה 'רשימת פועלי ישראל' (רפ"י).
בשנת 1968 הלכה לעולמה פולה בן-גוריון.
בשנת 1969, לאחר איחוד רפ"י עם מפא"י ועם 'אחדות העבודה' והקמת ה'מערך', הקים עם אוהדיו את 'הרשימה הממלכתית' ונבחר מטעמה לכנסת השביעית.
בשנת 1971 התפטר מחברותו בכנסת, פרש כליל מפעילות פוליטית והקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונותיו.
בשנת 1973, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, מת דוד בן-גוריון והוא בן 87. בן-גוריון נקבר בשדה בוקר ליד רעייתו בחלקת קבר שבחר בחייו.

דוד בן-גוריון והנגב

בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי.
בן-גוריון האמין בפיתוח הנגב ובהפרחת השממה. הוא ראה בנגב חשיבות רבה:
ביטחונית – שטח גדול בין ירדן ומצרים;
כלכלית – בשל אוצרות הטבע הרבים הטמונים בו ובשל הפתח הימי במפרץ אילת;
דמוגרפית – בשל הצורך לפזר את האוכלוסייה כדי למנוע ריכוז גדול מדי במישור החוף;
חינוכית ערכית – אתגר לנוער ומשיכה של נוער מהארץ ומהתפוצות להתיישבות.