הנגב נמצא בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת ולו צורת משולש בעל זווית חדה. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת, המזרחית, בחלקו הדרומי של ים המלח והאחרת, המערבית, בים התיכון מול נפת אשקלון.
מאפיינים
שטחו של הנגב הישראלי הוא 13,000 קמ"ר בקירוב והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון. היחידות הגאוגרפיות בנגב הן: בקעת הנגב, הר הנגב, מדבר פארן, הרי אילת וחולות חלוצה.
הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו ובו ערוצי נחלים אשר רובם המוחלט נחלי אכזב. נחלים אלו יודעים שיטפונות רק כשיורדים גשמים עזים. אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה מותאמות לאופיו המדברי של הנגב ובכוחן לשרוד בתנאים קשים כגון מחסור במים בצל ובמקורות מזון ותנאי מזג אוויר של חום גבוה ביום וקור בלילה.
שטח כבוש
במקרא מצוינים כמה יישובים בנגב ובהם באר שבע. בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו – בני שבט שמעון. הנגב היה בשליטת שלמה המלך ואחר כך עבר לממלכת יהודה. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם הנבטים. הנבטים הקימו בנגב ממלכה מפוארת, ושרידים ממנה אפשר לראות בפטרה שבירדן. אחרי הנבטים הגיעו הערבים ומאות שנים אחריהם – העות'מאנים.
יישוב הנגב
הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911. ואולם הוא לא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. ניסיון ההתיישבות השני בשנת 1943 נשא פרי והוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות. בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946 הוקמו במפתיע אחד עשר יישובים. זו הייתה יזמה של הסוכנות היהודית כנגד תכנית "מוריסון גריידי" שדגלה בביטול חוקי הקרקעות ובכינון משטר נאמנות בריטי בארץ ישראל. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האומות המאוחדות והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האו"ם כללה את רוב הנגב בשטח המיועד להקמת מדינה יהודית.
תקומת הנגב
עם קום המדינה ולאחר שהוסרו המגבלות שהטיל המנדט הבריטי, פעל בן גוריון ליישוב הנגב ולפיתוחו והוקמו בו יישובים רבים.
רוב הנגב אינו מתאים לעיבוד חקלאי למעט צפון הנגב, אזור באר שבע. המתיישבים בנגב השכילו לפתח שיטות וטכנולוגיות חקלאיות לגידול באקלים הנגב. עד היום מתפרנסים מקצת מתושבי הנגב מחקלאות.
אחרי הקמת המדינה ועם התפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים ותחום התיירות התפתח גם הוא. כלכלת הנגב מתבססת גם היום על מפעלי עיבוד פוספטים.
בסוף שנות השבעים היה גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הביאה עִמה גל נוסף לנגב לדימונה ולירוחם.
אוכלוסייה
כיום רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות כגון אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע. נוסף על הערים ועיירות הפיתוח יש המתגוררים בקיבוצים ובמושבים באזור.
הבדואים תופסים נתח ניכר מהאוכלוסייה בנגב. לפני קום המדינה היה רוב מכריע של בדואים בנגב, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. נכון לסוף 2011 חיים באזור הנגב כ-200,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חוּרה ולַקִיָּה, והשאר תושבי כפרים לא מוכרים.
תכניות לקידום הנגב
אף ששטח הנגב משתרע על כ-60% משטחה של מדינת ישראל, רק חלק קטן מהאוכלוסייה מתגורר בו. מדינת ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב בעזרת תמריצים שונים.
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב היא האוניברסיטה היחידה באזור ומלבדה קיימות עוד כמה מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תכניות רבות לחיבור הנגב לשאר המדינה ובהן: מתן מעמד מיוחד לערי הפיתוח, בניית רכבת למעבר מהיר למרכז הארץ, סלילת כבישים ובניית בסיס גדול לקציני צה"ל.
תכנית אחרת 'דרך היין' שמה לה למטרה להוסיף חיים ועניין למרחבים הגדולים של הנגב ולמשוך אליו מטיילים ומתיישבים.