בראשית ב-ג: סיפור גן עדן

סיפור גן עדן המובא בפרק ב' בבראשית הוא למעשה חזרה על סיפור הבריאה המובא בפרק א'. ואולם, בין שני הסיפורים קיימים הבדלים מהותיים:

שלא כתיאור הבריאה ההרמוני והשלם בפרק א', סיפור הבריאה בפרק ב' עוסק דווקא במה שחסר: אין צמחייה כי אין גשם; אין אדם שיעבוד את האדמה; וכשנברא האדם מתברר שגם בריאתו חסרה: " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

בעוד שבסיפור הבריאה בפרק א' חוזרת המילה "טוב" שש פעמים, בפרק ב' מופיע הביטוי "לא טוב" מספר רב של פעמים.

מול היד החופשית שניתנה לאדם בפרק א' בולטים בפרק ב' האיסור והאיום "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

המחקר המקראי מייחס את השינויים לסופרים מבתי יוצר שונים: סיפור גן עדן אינו המשכו של סיפור הבריאה שבפרק א'. השינויים המהותיים בדמותו של האל הבורא, דמות האדם, אופן בריאתו ומעמדו בעולם ושינויים מהותיים רבים אחרים מלמדים על שהסיפורים נכתבו בידי סופרים שונים ובשלב מאוחר יותר נעשתה מלאכת עריכה שמיזגה את הסיפורים.

מדוע העורך שיבץ את סיפור גן העדן לאחר סיפור הבריאה המופיע בפרק א' ולא להפך?

ככל הנראה כדי להסביר שראשיתו של העולם הייתה טובה מאוד. האל ברא עולם מושלם ונטול רוע, אופטימי וטוב, והאדם הוא שקלקל את הבריאה בחטאיו. סיפור גן עדן מסמל את ראשית ההידרדרות האנושית. האדם אינו מסתפק ב'דעת' שניחן בה ומנסה להשתוות לאל באמצעות אי הציות לצו ואכילת הפרי האסור.