מלכים א' יב: זוית אחרת לסיפור פילוג הממלכה

פילוג בין יהודה וישראל

פרק י"ב בספר מלכים א' עומד כולו בסימן הפילוג וכינונה של ממלכת ישראל – נפרדת ועצמאית מממלכת יהודה. לאורך הפרק נשאל כיצד המספר תופס את האירועים, מסביר אותם ושופט אותם? וכיצד אפשר להתבונן בהם מנקודת מבט שאינה יהודאית?

מדוע נקרעה הממלכה מבית דוד?

לנוכח ברית הנצח שנכרתה בין ה' לבית דוד ובה הובטחה נצחיות שושלתו, כיצד מוסברת קריעת הממלכה מבית דוד?
הפרק שלפנינו מציג שני הסברים לפילוג הממלכה: האחד - טיפשותו של רחבעם באספה בשכם; והאחר - הגשמת נבואת אחיה השילוני ולפיה הפילוג הוא עונש על חטאי שלמה.

במי נועץ רחבעם?

האם האספה בשכם נועדה במקורה להמליך את רחבעם, או שמא כבר היה מנוי וגמור עם שבטי הצפון להתנתק מבית דוד? רחבעם אינו עונה מיד לדרישת העם אלא ממתין שלושה ימים ובהם הוא נועץ בשני גופים – בזקנים ובילדים. שתי העצות שקיבל נועדו לחזק את שלטונו של רחבעם, והן נבדלות זו מזו בטקטיקה המוצעת ובהשקפת העולם שממנה הן נובעות.

מדוע בחר רחבעם בעצת הילדים?

אפשר שרחבעם חש קרוב לילדים ולדרך חשיבתם. הילדים היו בני גילו, הם גדלו אתו בארמון בשפע בל יתואר ולא יכלו להבין לסבלו של העם שנאנק תחת העול. אפשר גם שרחבעם בחר בגישה הכוחנית שהציעו הילדים מאחר שתאמה את דרכו של אביו.
לכאורה, אטימותו של רחבעם לבקשת העם היא שיצרה את הקרע והביאה לפילוג. ואולם פסוק 15 הופך את הקערה על פיה. מתברר שרחבעם בוחר בעצה הטובה פחות לא מחמת טיפשות אלא מפני שרצון האל הוא לקרוע את הממלכה בשל חטאי שלמה.

קווים לדמותו של ירבעם

פעולותיו הראשונות של ירבעם בשבתו על כיסא המלוכה היו בניית שכם ופנואל. הוא בנה שני עגלי זהב והציב אותם בדן ובבית אל. ירבעם חיזק ארבעה מקומות מקודשים וחשובים ביותר במסורת של עם ישראל והעמידם כחלופה מדינית ודתית לירושלים.
המספר המקראי שולל את מעשיו של ירבעם ורואה בכול חטא נורא. ואילו המאמר רואה במעשיו החזרת עטרה ליושנה ושיבה למסורת האבות.