יהושע ח: בריתות הר עיבל וגריזים והגבעונים

בצוואתו מצווה משה את יהושע בן נון, אשר יורש את מקומו כמנהיג העם, לקיים טקס המחדש ומאשרר את הברית שנוצרה בין העם לבין ה' בהר סיני. יהושע מקים אפוא מזבח, כותב את התורה על אבנים והלווים נושאים ברכה וקללה על הר עיבל והר גריזים.

לברכה ולקללה משמעות רבה באותו מעמד: הן מבטאות את העתיד הטוב מול העתיד הרע שיהיה מנת חלקו של העם, אשר תלוי בשאלה אם העם יקיים את מצוות האל, אם לאו.

ברית נוספת נכרתת בין בני ישראל לבין הגבעונים. לאחר כיבוש יריחו והעי, הגבעונים הבינו שכדאי להם לכרות ברית עם ישראל: אם בני ישראל יקיימו את הברית עמם- הם יעברו על ציווי ה' לא לכרות ברית עם שבעת עמי כנען, ואם לא יקיימו את הברית- הם יעברו על השבועה שנשבעו לקיום הברית, וכך עם ישראל יענש ולא יירש את הארץ. מכיוון שעם ישראל כבר מכיר את הגבעונים, נאלצו לבוא ולהשלים בערמה. למעשה, התוכנית כשלה, כי הנשיאים הפכו את הסכם השלום לתעודת כניעה ושעבוד: כאשר התרמית מתגלה בני ישראל לא מפרים את הברית אלא דנים את הגבעונים למעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים".