עקרונות ההתנהגות הבטיחותית

במרחב התעבורתי נעים עוברי דרך שונים: הולכי רגל, נוסעים ברכב, נהגים ורוכבים על אופניים. חוקי התעבורה תקנות התעבורה וחוקי העזר העירוניים נועדו להסדיר את ההתנהגות בדרך וליצור אחידות 'שפה אחידה' בין כל משתמשי הדרך, ועל-ידי כך להבטיח את שלומם ובטיחותם. לעיתים, חוקי התעבורה מצמצמים את זכויותיו של הפרט, אך הם עושים זאת כדי להרחיב את זכויות הכלל, ובכל מקרה הם אינם שרירותיים, אלא נמצאים בזיקה לעקרונות המקובלים של הבטיחות בדרכים – עקרון הבולטות, עקרון ההתייחסות הכוללת לסביבה התעבורתית, עקרון השונות, עקרון הספק ועקרון מרחב הבטיחות או עקרון הפער.

חוקי התעבורה מורכבים משלושה נדבכים 

1. פקודת התעבורה - החוק שנחקק בכנסת בשנת 1961 ומהווה חקיקה ראשית.

2. תקנות התעבורה – התוספות לחוק משנת 1961. המחוקק הבין, כי החיים הם דינמיים, ועל כן העניק לשר התחבורה סמכות להתקין תקנות בענייני תעבורה המתאימות למציאות היום-יומית המשתנה. התקנות מותאמות לצרכים עדכניים ומשמשות כחוקים לכל דבר ועניין. דינמיקה זו, שבין חוקים שנחקקו בכנסת לבין נהלים שמתקין משרד ממשלתי זה או אחר, אופיינית לכל משרדי הממשלה, ובאה לידי ביטוי בתחומי חיים שונים ובזיקה לחוקים רבים ומגוונים.

3. חוקי העזר העירוניים - נקבעים על ידי הרשויות המקומיות ומאושרים על ידי משרד הפנים. תוקפם מחייב ומעמדם בגבולות אותה רשות מקומית כמעמד כל חוק וחוק, בתנאי שלא יעמדו בסתירה לחוק קיים אחר. חוקי התעבורה כוללים גם את התמרורים, הרמזורים והסימנים על פני הדרך. הסמלים והסימנים הם חזותיים, והם חלק מאותה שפה בלי מילים, שפה בין-לאומית, המאפשרת תקשורת בין עוברי הדרך השונים.