פרק שירה החדש תשפ"ד - מקבץ ז

השיר נפתח בפנייה אל הנשמה, שתעזוב את הבלי העולם הזה- "שְׁחִי לָאֵל, יְחִידָה הַחֲכָמָה, וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה,
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, וְלָמָּה תִרְדְפִי הֶבֶל וְלָמָּה?" מה דעתכם על עמדה זו כלפי החיים? השיר שייך לשירת הקודש של ימי-הביניים. מה ממאפייני שירה זו מופיע בשיר? מה המסקנה ב"תפארת הסיום"?

השיר מתאר מצב של ניגוד בין "כולם" ל"אני". קראו כרקע על תנועת ההשכלה וציינו מה הרקע לכתיבת השיר ומהי אותה "שירה חדשה"? "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה"; ציינו את מערכת היחסים שקיימת בין הדובר ל"שכינה", לאורך בתי השיר? מהי מסקנת הדובר בשיר בסיומו: "ושָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –"?