בראשית יב: לך לך מארצך

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).

אברם מצווה לעזוב את חרן וללכת לארץ לא נודעת. אפילו שמה של הארץ החדשה לא נמסר לאברם. אברם היה למעשה הראשון ש"עשה עלייה" לארץ ישראל, ובכך ייסד את זיקת העם היהודי לדורותיו לארץ ישראל.

הציווי לעזיבת המולדת ולהליכה לארץ לא נודעת יש בו משום ניסיון גדול. זהו הניסיון הראשון שהתנסה בו אברם, בהיותו בגיל 75 שנים. הכתוב לא מספר מה היה הרקע לניסיון זה ומה היו קורות אברם עד שלב זה, ואולם במסורת היהודית ובמדרשים מוסבר הציווי על רקע עימותיו הרבים של אברם עם עובדי האלילים הרבים שחיו סביבו ודבקותו באל אחד בורא עולם (אברהם אבינו היה למעשה גם המונותאיסט הראשון בתקופה שטופה בפגניות וסגידה לאלילים).

הפרק מזמן דיון בסיטואציה של הגירה, עקירה ממולדת ועלייה לארץ אחרת, תופעה המלווה את ההיסטוריה של עם ישראל מאז היווסדה של מדינת ישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית. מהו המקום הרגשי, הנפשי של הנפרד ממקום מולדתו או מגוריו והולך לארץ לא נודעת? מה הוא עוזב ומה הוא לוקח עמו? אלו הזדמנויות נפתחות כשדלתות נסגרות? הפרק מזמן לנו חיבור לחוויה היהודית לאורך הדורות ויכול להיות הזדמנות לדון בפרידות כחוויה אנושית כללית. ילדים צעירים יכולים להתחבר לחוויית הפרידה והמעבר. רבים מהם חוו מעברים ופרידות. לא רחוק מהם גם היום שבו יצאו " לארץ לא נודעת" כשיעלו מהגן לכיתה א'. חוויות אלה יכולות להיות מעובדות בהקשר לפרק.