משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב אנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש ונוהגים מנהגי אבלות. שבעה עשר בתמוז שמתחיל את התקופה, כמו תשעה באב שמסיים אותה, הוא יום תענית ציבור. חמישה דברים אירעו לאבותינו ביום זה, כפי שהובא בתלמוד בבלי במסכת תענית (כו):
א. נשתברו הלוחות - משה ירד מהר סיני עם לוחות הברית וראה שהעם בנה עגל זהב והם רוקדים סביבו, לכן הוא השליך מידיו את הלוחות ושבר אותם, וביקש מהאלוהים לסלוח לבני ישראל על מעשיהם.
ב. בוטל התמיד - על פי התלמוד, בזמן המצור על ירושלים שררו בעיר רעב ומחסור ולא ההשמדה. נמצאו כבשים לקורבן התמיד, אשר היו מקריבים אותו פעמיים ביום.
ג. שרף אפוסטומוס את התורה - קריעת ספר תורה על ידי חייל רומי שגם שרף אותו באש, מעשה זה שאירע ביז' בתמוז הכעיס מאוד את היהודים שקבעו זכר לאירוע ביום זה.
ד. הועמד צלם בהיכל- היוונים בעת מלחמת החשמונאים העמידו פסל של זאוס בבית המקדש. יש הטענים שהמעשה קרה בימי אדריינוס שהקים את פסל יופיטר במקום המקדש.
ה. הובקעה העיר - התאריך י"ז בתמוז מאחד שני תאריכים קרובים בחודש תמוז. שניהם מציינים אירוע זהה הקשור לחורבן הלאומי בשתי תקופות היסטוריות שונות ובהפרש של כ- 650 שנה: הבקעת חומות העיר ירושלים בידי האויב - כשלב אחרון לפני כיבוש העיר וחורבן בית המקדש - גם בתקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני.
בבית ראשון הבקעת חומותיה של ירושלים על ידי חיילי בבל בט' בתמוז ובבית שני על ידי הרומאים ביז' בתמוז. מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר. בתאריך זה החל חורבנה של ירושלים וקץ מלכות ישראל.
דינים ומנהגים
כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תיקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, משום שבדרך כלל תקנות חכמים הם על פי מה שנקבע בתורה. ולפיכך נמשך הצום יממה שלמה והיו אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני ביטלו את הצומות והם הפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים אותם הצומות. נמצא שדין הצומות תלוי במצב העם. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.
ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד אין עלינו גזרות קשות, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל. חוץ מאשר תשעה באב, מכיוון ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין זה תלוי ברצון העם.
כיוון שדין הצומות בזמן הזה תלוי ברצון ישראל, גם דיניהם הפרטיים תלויים ברצון ישראל, וכשקבלו ישראל על עצמם לצום בי"ז בתמוז ובצום גדליה ובעשרה בטבת, לא קיבלו על עצמם את הצומות בכל חומרתם כצום יום כיפור. וזה ההבדל בין שלושת הצומות לתשעה באב, שדין תשעה באב נשאר על פי התקנה המקורית, וזאת מפני שהצרות הוכפלו בט' באב, שבית המקדש הראשון והשני נחרב, ונחרבה ביתר ונחרשה העיר. ולכן משך הצום יממה שלמה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כדוגמת צום יום הכיפורים.
אולם דין שאר הצומות שהתקינו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין נזהרים מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ומשום כך יש המכנים צומות אלה הצומות הקלים.
משך הצום - מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להראות במזרח. וזמן זה כשבעים ושתיים דקות לפני הנץ החמה, שהוא הזמן שהחמה נראית במזרח.
הצום נמשך עד צאת הכוכבים, היינו עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים ברקיע, שאז הגיע זמן הלילה.
מי שכבר הלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר - אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום. לגבי שתייה הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא - רשאי לשתות אף שלא התנה על כך.
שטיפת פה - לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, מפני שיש חשש שמא תוך כדי כך יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את הפה ולהסיר ממנו ריח רע.
מי שטעה ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו.
דיני חולים: כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב חולה. וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו פטור מהצום, וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות - פטור מהצום.
הפטור מהצום מחמת חוליו, לא יענג עצמו במאכלי מותרות, אלא יאכל הצריך לגופו. ויכול לאכול לכתחילה ארוחה שלמה ולשתות כל צורכו, ואינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים.
מעוברות ומניקות: נשים מעוברות ומיניקות פטורות מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק - עדיף שלא תתענה.
ילדים - קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום מספר שעות. ונוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור.
עננו- תקנו חכמים להוסיף בתפילת עמידה בימי הצומות ברכה מיוחדת - "עננו". אולם רק שליח הציבור כשמתפלל בקול רם בשחרית ומנחה אומרה כברכה בפני עצמה, בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו". וכל זה בתנאי שבתוך המניין יש לפחות ששה מתענים. אבל היחיד אינו מוסיף ברכה אלא אומר "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה" (תענית יג, ב).
