צום גדליה מתקיים בדרך כלל ביום ג' בתשרי, למחרת ראש-השנה. ביום זה נהרג גדליה בן אחיקם. גדליה שמונה על-ידי מלך בבל לשלוט על שארית הפליטה שהותיר ביהודה, נרצח ע"י קנאים יהודים. רציחתו גרמה להגליית שארית הפליטה ונחשבה כחורבן בית המקדש עצמו.
סיפור המעשה
מלך בבל הותיר בארץ קומץ יהודים ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם למושל ביהודה.
"וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות, שמעו, כי נתן מלך בבל שארית, ליהודה; וכי הפקיד עליהם, את גדליהו בן אחיקם בן שפן." (ירמיהו מ,יא)
ירושלים הייתה חרבה והוא קבע את מושבו במצפה, לשם נאספו גם יהודים מהארצות השכנות, אליהם נסו במהלך המלחמה. בעידודו של ירמיהו הנביא החלו לעבד את האדמה ולקומם את הריסות הארץ.
קבוצת קנאים, אשר לא שמעה בקול החכמים, שאפה להמשיך את המלחמה ולגרש את הכובש, בעזרת עמון ומצרים, וראתה בגדליה בן אחיקם "בוגד" ו"משתף-פעולה" עם האויב. הם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה. ביום ג' בתשרי בא ישמעאל בן נתניה והרג את גדליה בן אחיקם. אז נפוצו הנשארים והחורבן היה מוחלט.
אמרו חכמים (ראש-השנה יח, ב), שיום זה של הריגת גדליה נקבע כצום, כמו שיום חורבן הבית נקבע כצום, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו".
הצום והאבל אינו רק על רציחת גדליה, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את החורבן והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.
באחד מפיוטי ה'סליחות' לצום גדליה מופיע תיאור של אירוע זה:
"אבלה נפשי וחשך תארי. בית תפארתי כנשף בו הארי. גם פליטתי אשר עזבו ושארי, דועכו כהיום בשלושה בתשרי. האש והמים הזידונים שטפונו בדלקם, ובססו מקדש ובזזו חלקם. זקני שארית אשר פלטו מיום נקם, חובלו עתה ביום צום גדליה בן אחיקם. טורפו דלת עם הארץ, יתר הגזם אכל הארבה במרץ, כורמים ויוגבים פקודת מרגיז הארץ, לוהטו ולא היה בם גודר גדר ועומד בפרץ. מה אספר ואנחותי עצומות, נקטה נפשי ומקהלותי עגומות, שריגינו אשר נשארו מיקוד אש לתעצומות, עוד הם לא נתקימו ונותשו בחמות".
קיים ספק מתי בדיוק ארעה רציחתו של גדליה. בתלמוד אמרו שביום ג' בתשרי (ר"ה יח, ב; ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). אולם יש מן הראשונים שפרשו כי נהרג בא' בתשרי, אלא שהואיל והוא יום טוב של ראש השנה, דחו את התענית לג' בתשרי.
דינים ומנהגים
כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תיקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, משום שבדרך כלל תקנות חכמים הם על פי מה שנקבע בתורה. ולפיכך נמשך הצום יממה שלמה והיו אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני ביטלו את הצומות והם הפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים אותם הצומות. נמצא שדין הצומות תלוי במצב העם. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.
ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד אין עלינו גזרות קשות, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל. חוץ מאשר תשעה באב, מכיוון ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין זה תלוי ברצון העם.
כיוון שדין הצומות בזמן הזה תלוי ברצון ישראל, גם דיניהם הפרטיים תלויים ברצון ישראל, וכשקבלו ישראל על עצמם לצום בי"ז בתמוז ובצום גדליה ובעשרה בטבת, לא קיבלו על עצמם את הצומות בכל חומרתם כצום יום כיפור. וזה ההבדל בין שלושת הצומות לתשעה באב, שדין תשעה באב נשאר על פי התקנה המקורית, וזאת מפני שהצרות הוכפלו בט' באב, שבית המקדש הראשון והשני נחרב, ונחרבה ביתר ונחרשה העיר. ולכן משך הצום יממה שלמה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כדוגמת צום יום הכיפורים.
אולם דין שאר הצומות שהתקינו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין נזהרים מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ומשום כך יש המכנים צומות אלה הצומות הקלים.
משך הצום - מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להראות במזרח. וזמן זה כשבעים ושתיים דקות לפני הנץ החמה, שהוא הזמן שהחמה נראית במזרח.
הצום נמשך עד צאת הכוכבים, היינו עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים ברקיע, שאז הגיע זמן הלילה.
מי שכבר הלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר - אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום. לגבי שתייה הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא - רשאי לשתות אף שלא התנה על כך.
שטיפת פה - לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, מפני שיש חשש שמא תוך כדי כך יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את הפה ולהסיר ממנו ריח רע.
מי שטעה ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו.
דיני חולים: כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב חולה. וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו פטור מהצום, וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות - פטור מהצום.
הפטור מהצום מחמת חוליו, לא יענג עצמו במאכלי מותרות, אלא יאכל הצריך לגופו. ויכול לאכול לכתחילה ארוחה שלמה ולשתות כל צורכו, ואינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים.
מעוברות ומניקות: נשים מעוברות ומיניקות פטורות מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק - עדיף שלא תתענה.
