חג הסיגד

בספר נחמיה מתוארת עצרת של העם בירושלים לכריתת ברית. יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, אך מציינים אותו במועד שקבעו כוהני הקהילה מאז ראשיתו של החג: 50 יום אחר יום הכיפורים (בדומה לשבועות החל 50 יום אחרי פסח).
הסיגד מזכיר את מתן תורה בהר סיני, יסוד הברית עם האל, והעם נקרא להיות נאמן לברית זו. בחג הסיגד מחדשים הגולים שהגיעו לארץ בימי נחמיה את הברית. בימי שיבת ציון (הקמת הבית השני) כינסו עזרא ונחמיה את העם, קראו בפניהם את התורה ועשו עימם את אמנת הנאמנות לתורה.

וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.
וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם. וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם, יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי; וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה, שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה, קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם; וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. אַתָּה הוּא ה', לְבַדֶּךָ את (אַתָּה) עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם; וּצְבָא הַשָּׁמַיִם, לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. אַתָּה הוּא, ה' הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים; וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי, לָתֵת לְזַרְעוֹ; וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי צַדִּיק אָתָּה. וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם; וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף. וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ, כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם; וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה; וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. וּבְעַמּוּד עָנָן, הִנְחִיתָם יוֹמָם; וּבְעַמּוּד אֵשׁ, לַיְלָה, לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ, וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם; וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם; וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, וְתוֹרָה, צִוִּיתָ לָהֶם, בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם, לִרְעָבָם, וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם, לִצְמָאָם; וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם (נחמיה ט, א-טו).

הקהילה החלה את היום בצום למרגלות הר בדומה למעמד הר סיני. במקומות שונים באתיופיה קידשו היהודים הר קרוב לכפרם ונהגו לעלות אליו. העם נטהר וכיבס את בגדיו. הכוהנים עלו ראשונים נושאים את התורה, ואחריהם הלך העם. בהגיעם לפסגת ההר עמדו הכוהנים על בימה וקראו קטעים מן התנ"ך ותפילות לחג. פרקי התנ"ך היו מעמד הר סיני (שמות יט-כ), הברית בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח-ט) ופרקים מהספרים: מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהִלים. הקטעים נקראו בגעז, שפת הקודש, ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. (בארץ נוהגים לקרוא גם קטע בעברית.) הכוהנים קראו את תפילות החג וברכותיו, והעם חזר ושינן אחריהם את הפסוקים הקוראים לו להיות נאמן לתורה ולירושלים.
כך התפללו לירושלים (בתרגום לעברית): בַּשֵּׂר לנו, בשר לנו על ירושלים, בשר לנו בשר לנו, בשר לנו על בית המקדש, בשר לנו בעניין בית דוד בקשו טוב ושלום לירושלים... התגעגעתי לירושלים, התגעגעתי כי יעבדו עמי בתוך ביתי במעלה ההר פיזר העם על האבנים זַרעי תבואה, וכל משפחה קראה את שמות מתיה. לאחר הטקס בהר חזרו כולם לבית התפילה, ואז ערכו סעודה גדולה בליווי שירים וריקודים.

יהודי אתיופיה מתמידים לעלות להר ציון ולחוג את חגם המיוחד מדי שנה בשנה ביום כ"ט בחשוון. החג עודנו ייחודי להם, אך מי שסקרן ומגלה כבוד לתרבות של הקהילה מוזמן לחוג יום בשנה את החג המיוחד: חג הסיגד. החג צבעוני וססגוני: הכוהנים (הקייסים) הולכים בגלימותיהם המרשימות נושאים בידיהם מטריות צבעוניות, והם עומדים על במה מוגבהת וקוראים תפילות לפני המון העם. מי שלא ראה סיגד מימיו, יבוא ויחווה שמחה מיוחדת בירושלים. היום מקיימים את החג גם בטיילת שרובר בשכונת ארמון הנציב. אין זו שמחת בית השואבה אלא שמחה המבטאת כיסופים לציוֹן בציוֹן.

50 יום אחרי יום הכיפורים מציינים היהודים יוצאי אתיופיה את חג הסיגד. החג מסמל את חידוש הברית של יהודי אתיופיה עם עמם ועם תורתם. משמעות השם 'סיגד' הוא סגידה והשתחוויה ככתוב: "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה', אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח, ה-ו).
חוק חג הסיגד התקבל בכנסת ביום כ"ז בסיוון תשס"ח (30 ביוני 2008). במסגרת החוק מוסדות החינוך מציינים חג זה בפעילות לימודית וחברתית. חוק זה נועד לחזק את הקשר של בני הקהילה למורשתם, לאפשר מקום של כבוד לנכסים התרבותיים שהעולים מביאים עימם, לשרש דעות קדומות ולהביא להערכה הדדית ולסובלנות כלפי קהילת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. האגף לקליטת תלמידים עולים מציע במסמך זה מתווה להפעלה חינוכית משמעותית בשבוע שחל בו חג הסיגד.

חוק חג הסיגד מאפשר למערכת החינוך להיפרד מתפיסות של 'כור היתוך' ולאמץ גישות רב תרבותיות ופלורליסטיות. הפעילות החינוכית בחג הסיגד מאפשרת ליוצאי אתיופיה הזדמנות להשמיע את קולם במסגרות החינוכיות והחברתיות.