מישור החוף והשפלה

מישור החוף של ארץ ישראל הוא יחידת נוף המשלבת מישור וחוף ים. ממזרח לו גבעות השפלה ושדרת ההר ובמערבו הים התיכון מגבול הלבנון בצפון ועד לחופי סיני בדרום. אף שמאפייניו דומים קיים שוני בין חלקיו של האזור, רוחבו משתנה מהצפון לדרום וניכרים הבדלי אקלים בין האזורים.
מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים וטמפרטורות נוחות. מפלס גבוה של מי תהום מאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. המישור נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון יוצרת מקורות פרנסה.

חלוקת מישור החוף

את מישור החוף אפשר לחלק לשלושה חלקים: מישור החוף הצפוני - מראש הנקרה בצפון ועד נחל תנינים בדרום; השרון (מישור החוף המרכזי) - מנחל תנינים בצפון עד נחל הירקון; מישור החוף הדרומי - מנחל הירקון בצפון ועד רפיח בדרום וגבול ישראל-מצרים. 

היווצרות מישור החוף

החוקרים מייחסים את היווצרות מישור החוף לתקופת הפליסטוקן. בפליסטוקן היו תקופות קרח שבהן ירד מפלס פני הים ותקופות בין-קרחוניות שבהן הפשירו הקרחונים ועלה מפלס פני הים.
החוקרים רואים ברכסי הכורכר המצויים במישור החוף תוצר של קווי חוף קדומים. הימצאותם של הרכסים האלה במישור החוף הדרומי היא עדות להצפות ולנסיגות של הים.

רוחב המישור

רוחב המישור נע בין 4 ק"מ לערך מדרום לראש הנקרה והולך ומתרחב דרומה עד ל-40 ק"מ לערך באזור רצועת עזה. התרחבות המישור בדרום נובעת מסחף של חולות שהביא הנילוס אל הים. בדרום הארץ הביא הסחף לנטיית קו החוף לכיוון דרום-מערב ובצפון לרצועת חולות צרה יותר.

התפתחות האזור

במרוצת השנים לא דאג איש לטפח את אזור מישור החוף ועד ראשית המאה העשרים היה דל אוכלוסין. הממלוכים והעות'מאנים לא השקיעו בפיתוח, אדמת הביצה לא יושבה ושודדים נפוצו בסביבה. למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התגוררו ערבים ביישובים כפריים מבוססי חקלאות ועל קו החוף נראו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.
עם העלייה הראשונה החלה רכישת קרקעות מערביי ארץ ישראל להקמת מושבות חקלאיות במישור החוף. אחר כך הוקמו גם מושבים וקיבוצים. עם קום המדינה והעליות הגדולות לארץ ישראל, גברה תאוצת הבנייה במישור החוף ורוב המושבות היו לערים כגון פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות. כיום רוב אוכלוסיית ישראל מרוכזת במישור החוף.

החומר שממנו עשויים החופים

אפשר לחלק את חופי הארץ לשני סוגים על פי סוג החומר הבונה אותם. חופים הבנויים סלעי כורכר ומצויים בעיקר בצפון הארץ וחופים חוליים המצויים בעיקר בדרום הארץ.
מרבית שטחו של מישור החוף מכוסה באדמת סחף וביצה. רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות התרחבו שטחי הביצה באזור נחל הירקון, נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל התנינים ונחל נעמן.
המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי לרגלי הרי יהודה. באזור זה נמצאת קרקע סחף שהגיעה מההרים. זוהי קרקע פורייה המתאימה לעיבוד חקלאי. באזור זה לא היו ביצות ולכן התיישבו בו בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.
צורתם של החולות לאורך החוף היא דיונות חוליות או משטחי חול מישוריים. במישור החוף הדרומי משתרעים החולות על שטחים נרחבים בהרבה ממישור החוף התיכון, ואילו במישור החוף הצפוני אפשר למצאם בעיקר בשפכי הנחלים.
קרקע החול מורכבת מגרגירים זהובים קשים. הגרגירים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים. רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים. בתנאים אלו המים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול, נעים ונדים ממקום למקום ולעתים מכסים לחלוטין את הצמח או מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו.
החול בחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הרריים במזרח אפריקה. נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון ואִתו גם החול שהוסע במי הנהר. זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה לכיוון חופי ישראל. כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.
גבעות הכורכר הן רצועת גבעות בודדות של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף. לחלק מגבעות הכורכר יש מדרונות תלולים ולעתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מְצוּקִים.
הכורכר הוא סלע משקע חופי שנוצר מהתאבנות של דיונת חול לאורך קו המים. סלע הכורכר בנוי מגרגירים ומשברי צדפים. דרגת הקושי של הכורכר ומידת התפוררותו תלויות בעצמת הליכוד של הגרגירים.
בסלע הכורכר המים מחלחלים במהירות ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים. לקרקע הסחף שבין רכסי הכורכר צבע כהה והיא עשויה מגרגירים זעירים. קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי. בעבר היו חלקים גדולים ממנה מכוסים בביצות רחבות ידיים שלא אפשרו לעבד את האדמה.
גבעות החמרה הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד. בין הגבעות יש שטחים מישוריים נמוכים המכוסים בקרקע סחף ובעבר כוסו בביצות. בשל צבעה האדמדם נקראת קרקע זו 'קרקע חול אדום'.

השפלה

השפלה היא אזור גאוגרפי במעבר בין הרי יהודה למישור החוף שגובהו 460-120 מטרים מעל פני הים.

אקלים

האקלים של צפון השפלה לח וקריר יותר מהאקלים שבדרומה. כמות הגשמים הממוצעת בשפלה היא מ-250 מ"מ בדרומה ועד 600-500 מ"מ מילימטרים בצפונה. הטמפרטורה הממוצעת השנתית בשפלה גבוהה מזו שבמישור החוף ומגיעה ל-20 מעלות צלסיוס. בקיץ שורר בשפלה לרוב חום כבד מכיוון שרוח הים כמעט אינה מגיעה אליה.

בין השפלה להרי יהודה

השפלה בנויה ברובה מסלעי קִרטון רכים המכוסים בקרום גירני קשה המוכר בשם נארי. זאת לעומת הרי יהודה הבנויים מאבני גיר ודולומיט קשים. ההבדלים בין השפלה לבין הרי יהודה נובעים מהעובדה ששני האזורים האלה נוצרו בשני עידנים גאולוגיים שונים. היווצרות הרי יהודה קדמה להיווצרות השפלה. בנחלים העוברים בשפלה נמצאים נחל שקמה, נחל לכיש ונחל שורק.

התיישבות

בתקופת הברונזה הלכו והתגבשו בשפלה ערים גדולות דוגמת לכיש, ירמות, גזר ועוד. בתחילת תקופת ההתנחלות הייתה השפלה תחת השפעתם של הפלישתים והכנענים. לאחר אבדן עצמאותה של ממלכת יהודה התיישבה בדרום השפלה אוכלוסייה אדומית.
בחלקו המזרחי של האזור יש גבעות כורכר שעליהן נבנו מרבית היישובים בימי קדם ובימינו. הגבעות הועדפו מטעמי ביטחון והגנה על היישוב. אליהם נוספו רוח ים המצננת את האוויר והיעדר ביצות בימות הגשמים. צפון השפלה מאוכלס בתושבים ותיקים ואילו דרומה בחדשים יותר.

השפלה בתקופת מרד בר כוכבא

בתקופת מרד בר כוכבא שימשה השפלה אחד ממעוזי המרד עד לשליטה המלאה של המורדים ביהודה ובשפלה. המסלע הרך של השפלה סייע להכנות למרד. הלוחמים ניצלו חללים תת-קרקעיים קיימים כגון בורות מים, קוֹלוּמְבַּרְיוּם (קבר שׁוֹבָכִים) ועוד וחיברו בין חללים סמוכים על ידי חציבת מחילות מסתור צרות ונמוכות שהקשו על מעבר הרומאים. בפרוץ המרד הסתתרו בהן בין תקיפה לתקיפה.