שוב מאי.
ואנחנו עדיין במלחמה.
ונראה שמילותיו של אלמוג בוקר על קהל המורים צריכות להדהד בכל בית ועל ידי כל הורה:
״הנה כמה מילים על המורים והמורות, אלה שכבר שנה וחצי מתחת לאלונקה. כשהילדים שלנו פונו מהעוטף, כשהילדים מהצפון פונו מביתם - הם היו אלה שקלטו אותם. מורים מכל הארץ, שהפכו את הילדים שלנו לילדים שלהם.
והיה להם את הילדים הפרטיים שלהם שהיו צריכים את אמא ואבא, והיה להם את התלמידים שלהם שהיו זקוקים יותר מתמיד למורים ולמורות שלהם - אבל הם קיבלו את הילדים שלנו, כאילו היו הילדים שלהם. באילת, בים המלח, בבאר שבע, בירושלים, בחוף הכרמל.
בכל מקום ובלי שיבקשו מהם.
בלי תוספת שכר מיוחדת, בלי שהם מחוייבים לכך.
הם הקדישו את כל הזמן שהיה להם. מהלב.
במהלך ואחרי שעות הלימודים. הם, המורות והמורים היו אלה שהעמידו את הילדים שלנו על הרגליים.
והיה להם קשה, קשה מאוד - אבל הם נשארו מתחת לאלונקה.
וזה עוד לפני שדיברנו, על המורות והמורים שפונו מביתם, אלה שאיבדו את כל עולמם בשבעה באוקטובר והמשיכו להיות שם - עבור הילדים שלנו.
עכשיו זה הזמן שלך, שר האוצר, לשבת אתם ולהפוך את העולם כדי למצוא את הדרך לפצות אותם על הקיצוץ. [...]
הם כבר שנה וחצי מתחת לאלונקה.
אלמוג, אבא שהילדים שלו היו על האלונקה.
והלוואי שנזכה כבר להשבת החטופים ולבשורות טובות.
ד"ר אורנה כץ אתר
מפמ"ר היסטוריה
