השנה מערכת החינוך תציין את יום השפה העברית בכ"ב בטבת, 15.1.2023.
קידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם
בהתאם להחלטת ממשלת ישראל מיום ד' בכסלו התשע"ג, 18.11.2012 – "קידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם" - הוכרז יום כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, כיום הלשון העברית. לקראת יום זה אנו מפרסמים פעילויות מיוחדות בנושא השפה העברית במטרה לחנך לאהבת העברית ולשימוש ראוי ותקני בה בדיבור ובכתיבה, להעמקת הידע הלשוני וכישורי השפה ולהבלטת חשיבותה של השפה העברית בתחייה הלאומית היהודית, במורשת ובמקורות היהודיים, בתרבות ובחברה בישראל.
מלבד הפעילות במסגרת יום השפה העברית, יש לעסוק בחשיבותה של הלשון העברית ולפעול לטיפוחה באופן קבוע ומתמשך במהלך השנה כולה.
מוסדות החינוך יפעילו תוכנית רב־שנתית בכל שכבות הגיל. התוכנית תתבצע בשני מעגלים:
תוכנית פדגוגית: בכל מוסד חינוכי תיבנה תוכנית שנתית מודולרית וספירלית.
אירועים מיוחדים לסיכום הנושא ופעילויות שיא: מוסדות החינוך יקיימו אירועים מיוחדים שבהם יבואו לידי ביטוי הנושאים שנלמדו. רצוי לקיים אירועים אלה בסמיכות ליום הלשון העברית.
מכיוון שיום כ"א בטבת חל השנה ביום שבת, יחול יום העברית במערכת החינוך ביום ראשון כ"ב בטבת התשפ"ג 15.1.2023.
עקרונות מרכזיים והדגשים בהוראת הנושא
- טיפוח ההבנה כי לשונו של אדם היא ממד בזהותו וכי היא מייצגת אותו ומשפיעה על דרך חשיבתו, על תודעתו ועל מקומו בחברה
- הדגשת יחסי הגומלין שבין שפה לבין תרבות: התרבות משתקפת בלשון והלשון משפיעה ומכוננת את התרבות
- העמקת ההבנה שרק באמצעות השפה העברית מתאפשרת שמירה על רציפות המורשת היהודית-תרבותית במהלך כל הדורות
- הכרת תולדות השפה והבנת משמעותה בהתחדשות הלאומית בארץ ישראל
- הכרת תרומתם של היוצרים בשפה העברית ושל יצירות הספרות העברית לתחייתה של השפה
- בחינוך הממלכתי-דתי – הדגשת מרכזיותה של העברית כשפת התורה, כשפת התפילה וכשפתו של העם היהודי
- טיפוח היכולת הלשונית והמודעות המטה־לשונית, קידום מיומנויות הביטוי בעל פה ובכתב, פיתוח תחושת האחריות כלפי המילה הדבורה והכתובה והרחבת אוצר המילים לשם העשרת השפה ומורכבות החשיבה
- הדגשת תפקידה של השפה ככלי לתקשורת מכבדת וסובלנית.
שפה שקמה לתחייה
השפה העברית שייכת לענף הכנעני של משפחת השפות השמיות, והיא שפתו של העם היהודי. מקובל לחלק את העברית לרבדים: לשון המקרא, לשון חז"ל, לשון ימי הביניים והעברית החדשה.
העברית הייתה שפה מדוברת מכיבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן-נון בשנת 1250 לפני הספירה בקירוב ועד חורבן בית שני. אחרי החורבן שימשה בכתיבה ובקריאה לצורכי דת, קהילה ועסקים. נכתבו בעברית אלפי ספרים, שירים ופיוטים, הלכות ופרשנויות, דברי הגות מדע וספרות. השימוש הספרותי בעברית חייב את התחדשותה המתמדת ושאב אליה מילים חדשות. ב- -1,600 השנים שקדמו לתחיית העברית בארץ ישראל לא פסקה העברית לחלוטין לשמש שפה מדוברת. היא הייתה ה"לינגואה פרנקה" של יהודים בני ארצות שונות שנפגשו וחיפשו שפה משותפת. בסוף המאה ה-19, עם התפתחות תנועת התחייה הלאומית וחידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל, החלה גם פעילות להשבת העברית לשמש שפה מדוברת. אליעזר בן-יהודה, חלוץ הדיבור העברי וחוקר העברית, חולל והניע את תהליך השיבה המלאה אל העברית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית השפה העיקרית של היישוב היהודי ושפת הלימוד בבתי הספר, וכיום היא השפה הרשמית של מדינת ישראל.
על שם השפה 'עברית'
שם השפה 'עברית' נגזר משם הייחוס המקראי 'עברי' אך אינו נזכר בתנ"ך כלל. שמה הקדום של לשוננו הוא 'יהודית' והוא מוזכר במקרא בספר מלכים ובספר ישעיהו. השם 'עברית' נראה בפעם הראשונה בספרות בית שני, והעדויות המוקדמות עליו הגיעו דרך שפות אחרות. בספרות חז"ל הכינוי הרווח הוא 'לשון הקודש', ואילו המילה 'עברית' מציינת בעיקר את הכתב העברי הקדום. בספרות ימי הביניים שמה העיקרי של לשוננו הוא 'לשון הקודש', אך גם השם 'עברית' משמש בה לא מעט. בתקופת התחייה הלאומית הלך וגבר השימוש בכינוי 'עברית' לציון השפה, אולי בהשפעת שמה בלשונות אירופה.
