במדבר כז: בנות צְלָפְחָד – כוח ואמונה נשית

בשנה הארבעים למסע בני ישראל במדבר החלו מדברים על חלוקת הנחלות לשבטים, נחלה לזכרים בכל שבט. למשפחת האב צלופחד נולדו רק בנות: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה וְתִרְצָה. חמש האחיות הבינו שעל פי חוקי החברה לא יהיו זכאיות לנחלות. האחיות לא היססו לפנות אל משה מול כל עם ישראל ולשטוח לפניו את בקשתן לחשיבה נוספת, לחריגה מהנוהל וליצירת תקדים לזכותן בנחלה. הן הדגישו שאביהן צלופחד לא נמנה עם המורדים מעֲדַת קורח וכי חטא חֵטְא אישי ולא החטיא אחרים.

בעמידתן של בנות צלופחד ובנחישותן הייתה אמירה חדשה ונועזת, לא תוקפנית. באמירתן העניינית שבאה מאהבת הארץ והצדק סללו דרך ובישרו את השאיפה לשוויון האישה שתהפוך ברבות השנים לתנועה חברתית. בנות צלופחד ביקשו ממשה ומהחברה כולה להתאים את החוקים לרוח התקופה ולערכיה – מסר וערך שיש לדבר בהם והם מופת בכל דור. חשוב לחדד את הזכות למחות, את חוקי המחאה הלגיטימיים בכל עת ועד כמה מחאה היא זכות בסיסית. משה הציג את שאלתן בפני ה' ונענה בחיוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ו-ז). גם החוק השתנה בעקבות פנייתן: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ – וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ... וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט..." (במדבר כז, ח-יא).

סיפור בנות צלופחד מזמן עיסוק רחב יותר בנשים בתנ"ך והתבוננות מגדרית בחיינו היום.