אוסף אגדות ומשלים

מספרים, שבמשך שנים רבות היה מכוסה אשפה, עד שבא הסולטאן התורכי סולימאן, בונה חומות ירושלים, וציווה לגלותו. רבי אליעזר נחמן פואה מספר בשנת ‏1540 בקירוב: "הוגד לי שבימי שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אישה באה ובראשה סל זבל ויאמר לה: מה זה בראשך? - ותאמר: זבל!

ולהיכן את מוליכו? - אמרה: למקום פלוני, אמר לה: מאיזה מקום את? - אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד למקום הזה אין אשפה? - אמרה לו: קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא.... ויגל את מקום המקדש.... וציווה..... לרחוץ את הכותל במי שושנים".

אגדה עממית מספרת: בימי קדם חולקה עבודת בניין בית המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל העניים. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא יכלו לשכור פועלים לעזרתם. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי שונאים מתפרצים, ירדו מלאכי עליון, פרשו כנפיהם על פני הכותל ואמרו: אין הכותל הזה, עמל עניים, חרב לעולם.

מתוך "אגדות ארץ ישראל", זאב וילנאי

לאחר שגורשו מגן העדן, הגיעו אדם וחווה למקום שומם ועזוב, שאין בו לא עצים ולא פרחים. והיו יושבים על הארץ ובוכים. מדמעותיהם, צמח לו הפרח העולה ראשונה בכל מקום, הלא הוא הסתוונית.

יצאה בת קול ואמרה: "במקום בו צמח פרח ראשון ויפה זה, ראוי הוא שיבנה בו בית המקדש".

מאז, נקרא הצמח "סתוונית ירושלים".

עממי

לפני שנים רבות
(אין זה סיפור חדש!)

בלב ירושלים עמד בית-המקדש
אך מדוע נבנה בית-המקדש
דווקא במקום שבו עמד?
על כך מספרים הערבים
ספור עתיק ונחמד:

חלקת שדה היתה בירושלים.
חלקה קטנה, שהיתה מעובדת בידי שני אחים
עובדי-אדמה (פאלחים)
האח הבכור היה נשוי ואב לילדים שלושה.
והצעיר?- רווק, ללא אישה.
כל כל השנה עבדו שניהם קשה בשדה.
ועם תום הקציר חילקו את היבול שווה בשווה:
ערימה לזה –
וערימה לזה.
בלילה,
אחרי שסידרו את שתי הערימות בעזרת הקילשון
שכבו שני האחים בגורן לישון.
התהפך האח הצעיר על משכבו ואמר בלבבו:
"אחי הבכור - הוא בעל משפחה.
עליו להאכיל אישה וילדים. אבל אני - רווק.
אין זה צודק, שהיבול נחלק לחלקים שווים. לי גם בחצי די!"
קם האח הצעיר בשקט, בחשאי
והעביר מן הערימה שלו כמה מן האלומות
לערימת אחיו (ששכב ועיניו עצומות)...
עברה שעה...
נעור האח הבכור.
ובלבבו חשב:
"אני נשוי, ויש לי עכשיו ילדים, שיעזרו לי כשאהיה זקן.
אחי? הוא עדיין רווק, המסכן. מי יעזור לו בזיקנתו?
ודרוש לו כסף, לבנות את ביתו, וגם למצוא לו אישה כלבבו."
קם האח הבכור בשקט ממשכבו,
נטל שיבולים מן הערימה שלו והעביר אותן סביב – לערימת אחיו.
ובאותו הלילה
- כך מספרים הסיפורים ההם -
לא יכול שלמה המלך להרדם.
כי לא הצליח להחליט במפורש באיזה מקום בדיוק יבנה את בית-המקדש.
התהפך על משכבו, ולא הצליח לישון.
עד אשר קם ויצא בחצי הלילה מן הארמון לשוטט בעיר.
היה זה ליל ירח בהיר,
והוא הגיע לאותו שדה, שבו ישנו שני האחים
הפאלחים. עמד בשקט מן הצד.
ראה כיצד נוהגים שני האחים זה בזה.
וחש:
כאן, במקום הזה יבנה בית המקדש.
וכך היה...
מאז חלפו הרבה-הרבה שנים.
בית-המקדש היפה חרב ונשאר רק כותל אחד,
מצד מערב.
אך נתפלל שיום אחד בהיר
שוב, באותו מקום ובאותה העיר,
נרגיש בידידות ואהבה מלב שלם
כמו בין שני האחים
הפלאחים
ההם