עשרה בטבת

מאחר שכבר נקבע צום בעשרה בטבת צורפו אליו עוד שני מאורעות שחלו סמוך ליום זה: מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב) – כלומר שהיה שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). מלאכי, אחרון הנביאים בתורה שבכתב, תיקן עשר תקנות כלליות ופתח למעשה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. במילים אחרות, מלאכי שימש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כמשה דאג עזרא הסופר לכל ישראל ונשא בעול הנהגתם. הוא היה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

תרגום התורה ליוונית נעשה בימי מלכות יוון. גזֵרה זו הייתה קשה כיום שנעשה בו העגל מאחר שהתורה ניתנה לישראל ובתרגומה ליוונית ניטשטש הייחוד שבה.

אחרי השואה קבעה הרבנות הראשית לישראל שיום עשרה בטבת יהיה "יום הקדיש הכללי" לזכר הנספים בשואה שלא נודע יום מותם.

דינים ומנהגים

כשתיקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תיקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים מאחר שתקנות חכמים היו לרוב על פי מה שנקבע בתורה. לפיכך נמשך הצום יממה שלמה וחלו בו חמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

ואולם כששבו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני ביטלו את הצומות, ואלו הפכו לימי ששון ושמחה. משחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. נמצא שדין הצומות תלוי במצב העם. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות, וכשבית המקדש בנוי ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.

במצב ביניים כאשר בית המקדש חרב ואין על העם גזרות קשות – דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל. לכן כשקיבלו ישראל על עצמם לצום בי"ז בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת –לא קיבלו על עצמם את הצומות במלוא חומרתם כצום יום הכיפורים.

צום תשעה באב נותר על פי התקנה המקורית מאחר שחרבו בו שני בתי המקדש, נחרבה ביתר ונחרשה העיר. לכן נקבע משך הצום ליממה שלמה כיום הכיפורים וחלו בו חמשת האיסורים כנ"ל.

לעומת זאת דין שאר הצומות שהתקינו בעקבות החורבן קל יותר: צמים ביום, חל איסור אכילה ושתייה בלבד אך אין נזהרים מרחיצה ומסיכה, מנעילת הסנדל ומתשמיש המיטה. משום כך יש המכנים צומות אלו הצומות הקלים.

משך הצום

הצום נמשך מעלות השחר עד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח. זמן זה הוא כשבעים ושתיים דקות לפני הנץ החמה, הזמן שהחמה נראית במזרח.

הצום נמשך עד צאת הכוכבים כלומר עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים ברקיע ויסמנו את בוא הלילה.

מי שכבר הלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול מאחר שהסיח את דעתו מהאוכל. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי מותר לו לאכול אם התעורר לפני עלות השחר. לגבי שתייה, מי שרוצה לשתות מים בקומו מהשינה לפני שיתחיל הצום, עליו להתנות זאת בליבו. ואולם בדיעבד המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך.

שטיפת פה

מלכתחילה אין לשטוף את הפה במים מפני שיש חשש שמא במהלך השטיפה ייבלעו טיפות של מים. אבל כדי להסיר ריח רע מהפה ולמנוע מעצמו צער – מותר מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. כמו כן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את הפה ולהסיר ממנו ריח רע.

מי שטעה ואכל או שתה ביום צום חייב להמשיך לצום. אף שבאכילתו או בשתייתו שבר את הצום וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו.

דיני חולים

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. גם אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש וייחלה פטור מן הצום. אשר לחולה שהתרפא ועודנו מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום. למעשה, כל היודע שאם יצום הוא עלול לחלות – פטור מהצום.

הפטור מהצום מחמת חוליו לא יענג עצמו במאכלי מותרות אלא יאכל לצורך גופו. הוא יכול לאכול ארוחה שלמה ולשתות כל צורכו ואינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים.

נשים הרות ומיניקות

נשים הרות ומיניקות פטורות מהצום מאחר שהוא קשה להן יותר. הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי לצום או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תצום.

ילדים קטנים

ילדים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מהצומות שתיקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום כמה שעות. נוהגים להאכיל את הילדים מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור.

עננו

חכמים תיקנו להוסיף בתפילת עמידה בימי הצומות ברכה מיוחדת "עננו". את הברכה אומר שליח הציבור בקול בתפילת שחרית ומנחה בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו". הש"ץ יקרא "עננו" בתנאי שבתוך המניין יהיו לפחות שישה צמים. אבל היחיד אינו מוסיף ברכה אלא אומר "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה" (תענית יג, ב).