תשעה באב

בלוח השנה היהודי, רווי החגים מלאי הצבע והשמחה, יש גם ימים אחרים.
תשעה באב הוא יום השיא המגיע בסופה של תקופת 'בין המְצרים'. יום צום זה החמור בארבעת צומות החורבן שקבעו חז"ל.
בעיצומו של הקיץ מגיע תשעה באב, יום שבו העם היהודי מתאבל לאורך הדורות על חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. מלבד שני מאורעות קשים אלו שאחריהם הוגלה עם ישראל מארצו והריבונות היהודית בארץ ישראל הגיעה לקיצה – ביום זה קרו עוד אירועים קשים לעם ישראל.

חמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב:
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה, מסכת תענית כו, א).

1. נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ
הכול התחיל בחטא המרגלים (פרשת שלח, ספר במדבר) ואחריו נגזר בתשעה באב על דור המדבר שלא ייכנס לארץ ישראל.
עם ישראל הצעיר לא אמור היה להסתובב במדבר ארבעים שנה. בתכנון המקורי, התחנה הבאה אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה אמורה הייתה להיות הכניסה לארץ הקודש.
מה השתבש בדרך? לפני הכניסה לארץ נשלחים שנים-עשר מרגלים, נציג מכל שבט, לתוך ארץ ישראל. המרגלים יצאו לתור את הארץ המובטחת כדי לגלות את הדרך הנוחה ביותר לכיבושה.
בשובם מהמסע, עשרה מתוך שנים-עשר המרגלים בוחרים לראות את חצי הכוס הריקה ושבים לעם ובשורה מרה בפיהם. עשרת המרגלים הללו מטילים אימה על העם בתארם את הארץ ויושביה ולמעשה מועלים בשליחותם ומוציאים את דיבת הארץ. "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיה..."
שני המרגלים הנוספים, יהושע בן-נון, יורשו של משה בהנהגת העם ונשיא שבט אפרים, וכלב בן-יפונה לא הצטרפו למהלך. כלב בן-יפונה אף נלחם במרגלים מוציאי הדיבה. אל מול הייאוש שניסו המרגלים האחרים לזרוע, נתן כלב לעם דברי עידוד ואמונה על יכולתם לכבוש את הארץ: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" וכי "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".
אך ללא הועיל.
העם כבר השתכנע. עשרת המרגלים הצליחו לייאש אותו מלעלות לארץ ישראל. ההסתה הצליחה. עם ישראל מסרב לעלות לארץ המובטחת ומתמרד כנגד דבר הבורא ואף מבקש לשוב למצרים.

עונש על חוסר האמון של העם ועל סירובם לעלות לארץ נגזר עליהם כי מבוקשם אכן יתמלא – הם לא יזכו לעלות לארץ אלא יישארו במדבר. ארבעים שנות נדודים במדבר עד אשר אחרון המתלוננים שבכה בכייה של חינם באותו הלילה ימות. רק לאחר מכן יהיו רשאים לבוא בשעריה של ארץ ישראל.
"וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" – לילה זה היה ליל תשעה באב, וכאן בפעם הראשונה בהיסטוריה קיבל יום זה משמעות של חורבן והיה ליום מועד לפורענות כנגד עם ישראל.
"ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב" (מדרש תנחומא לפרשת שלח).

2. חורבן בית ראשון
"וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב', כ"ה, פסוק ט)
בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך עמד על תילו ארבע מאות שנה.
חורבן בית המקדש הראשון אירע בתשעה באב, בשנת 3338 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי ובשנת 586 לפנה"ס לפי לוח השנה הלועזי.
הבבלים הם שהחריבו את בית המקדש הראשון. המצור שהחל בעשרה בטבת הסתיים שלושים חודשים לאחר מכן בשבעה-עשר בתמוז, היום שבו נפרצו חומות ירושלים. בתשעה באב אחר הצוהריים שרפו הבבלים את בית המקדש. האש בערה 24 שעות, כילתה והפכה לאפר את הבית המפואר של העם היהודי.
נבוכדנצר מלך בבל הגלה את ממלכת יהודה לבבל. עשרות אלפי יהודים נרצחו במהלך הכיבוש על ירושלים, עשרות אלפים נוספים הובלו לשבי בבל, וכלי המקדש נבזזו.
חז"ל כותבים כי הבית הראשון חרב בעקבות שלוש העברות החמורות ביותר שהעם היושב בציון חטא בהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

3. חורבן בית שני
את בית המקדש השני בנו הגולים ששבו ארצה מבבל ובראשם זרובבל לבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בית המקדש השני נבנה 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון. המלך הורדוס שיפץ את בית המקדש השני בהרחבה והפך אותו ליצירת פאר. בתלמוד הבבלי נכתב עליו "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".
בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה עד שנחרב בידי הרומאים ובראשם המצביא הרומאי טיטוס, לימים קיסר רומי. החורבן אירע בתשעה באב, בשנת 3408 לבריאת העולם לפי לוח השנה העברי וב-70 לספירה לפי הלוח הלועזי.
הרומאים שלטו בארץ ישראל משנת ‏63 לפנה"ס. השלטון הרומאי הפגין אכזריות כלפי העם היהודי. בשנת ‏70 לספירה כבש טיטוס, מלוּוה בגדודים רומאים, את ירושלים ושרף את בית המקדש השני. כשליש מן היהודים בארץ ישראל נהרגו ואחרים נמכרו לעבדות ברומא. ירושלים הייתה לעיי חורבות.

רכוש המקדש נבזז והשלל שנלקח שימש את הרומאים בהקמת הקולוסאום ברומי. בשער טיטוס ברומי מוצב תבליט שמתאר את תהלוכת הניצחון שבה נושאים שבויים יהודים את כלי בית המקדש ובהם מנורת שבעת הקנים.
חורבן הבית השני וכיבוש ירושלים מסמלים את אובדן העצמאות הלאומית של העם היהודי בארצו ואת ראשיתה של גלות ארוכה. החורבן הוביל לשבר עמוק בחיי עם ישראל.
אף שעם ישראל ספג טראומה של ממש עם חורבן הבית לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. הארץ המשיכה להיות מרכז ההנהגה של היהודים ברחבי הממלכה הרומית.

4. "ונלכדה ביתר" – כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים
בתשעה באב בשנת 135 לספירה נחרבה העיר ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא שהנהיג את מרד היהודים באימפריה הרומית. המרד הצליח תחילה, ובר כוכבא שלט שלוש שנים ביהודה, אך לאחר מכן דוכא באכזריות.
ביתר הייתה עיר יהודית בהרי יהודה שחיו בה אלפי יהודים – כולם נהרגו בתשעה באב, לאחר שהכוחות הרומאים נכנסו לעיר. העיר חדלה מלהתקיים.

5. "ונחרשה העיר"
שנה לאחר לנפילת ביתר וחורבנה, בשנת 136 לספירה, בעקבות מרד בר כוכבא, נחרשו ירושלים והר הבית – המקום המקודש ביותר לעם היהודי – בידי הרומאים שרצו להופכה לעיר רומית אלילית לכל דבר, אִילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה.
יש השערה נוספת ולפיה הטקס הרומי של חרישת חומות העיר היה בשנת 132 לספירה ולמעשה היה אחד מן מהגורמים העיקריים לפרוץ מרד בר כוכבא.