ירושלים היא בירתו של עם ישראל מאז דוד המלך. עד לימי דוד המלך הייתה העיר שייכת ליבוסים, מיושבי הארץ, ושימשה מבצר שהגן על מעיין הגיחון שנבע בה. העיר שכנה בין נחלת השבטים בנימין ואפרים בצפון ויהודה בדרום, מחוץ לתחום ההתיישבות הישראלי.
תנודות בהיסטוריה של העיר
בחירתו של דוד בירושלים, העיר הנכרית, לבירת הממלכה ולמרכז השלטוני והדתי הייתה נועזת למדי ובעלת חזון דתי-לאומי. ירושלים של תקופת הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה הייתה לעיר המרכזית של ממלכה הולכת ומתפשטת. היא עברה תנופת בנייה, התבססות והתרחבות, ארון ה' הועלה אליה ונבנה בה בית המקדש. כך הונח היסוד להתקדשותה של העיר ולהיותה מרכז לעבודת אלוהי ישראל. בית ה' ובית המלך נבנו בזה אחר זה. לאחר התפלגות הממלכה בימי רחבעם בן שלמה, בשנת 928 לפנה"ס, חלה ירידה במעמדה של ירושלים, והיא חדלה להיות מרכז החיים הלאומיים המדיניים והכלכליים של ארץ ישראל כולה. את כוחה וקדושתה קיבלה מהמקדש שבתוכה, גם לאחר חורבנה וחורבנו. העיר ידעה עתות שגשוג וימים של ירידה. עברו עליה תקופות של השפעות דתיות ותרבותיות של צור ושומרון ותקופות אחרות של רפורמות דתיות ברוח הדרישות המקראיות. התרחבותה הגדולה של העיר באה בימי חזקיהו, כאשר חרבה ממלכת הצפון, ממלכת ישראל, בשנת 722 לפנה"ס בידי תגלת פלאסר השלישי. אפשר שבהשפעת הנביא ישעיהו בן-אמוץ וחוגי הנבואה, או שמא בהשפעת הכהונה, פתח חזקיהו ברפורמה דתית רחבת היקף לריכוז הפולחן בירושלים, לטיהור ירושלים והארץ כולה מעבודה זרה ולביטול הסִינְקְרֵטִיזְם. הרפורמה הושלמה בימי יאשיהו, בשנת 622 לפנה"ס, אז הייתה ירושלים לבירתה של ממלכה עצמאית ולבירת שארית שבטי ישראל לאחר ירידתה הסופית של האימפריה האשורית. בראשית התקופה הבבלית בשנת 586-587 לפנה"ס אחרי גלי מלחמות והגליות, חרב בית המקדש, חרבה ירושלים ועם ישראל יצא לגלות בבל. העיר שוקמה לאחר הצהרת כורש (538 לפנה"ס) בימי שיבת ציון. בית המקדש השני הוקם בה על ידי שבי ציון והורחב בימי הורדוס. בית המקדש השני חרב בשנת 70 לספירה. ירושלים עמדה במרכז תפילותיו וכיסופיו של עם ישראל אלפיים שנות גלות והוכרזה בירתה של מדינת ישראל הריבונית בשנת 1948.
שמות העיר
השם ירושלים, ירו-שלם, פירושו: "ירו" הוא יסוד, "שלם" הוא שם האל הקדום "שלום". כלומר, זוהי עירו של האל שָׁלֵם. בבראשית י"ד 18 נקרא מלך העיר בשם "מַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם". לפני שנכבשה בידי דוד נקראה העיר "יבוס", לאחר כיבושה "עיר דוד" ולאחר מכן "עיר יהודה". השם "ציון" ניתן תחילה רק להר הבית, התרחב לעיר כולה ואחר כך לכל הארץ. לבסוף היה בסיס לציונות, תנועת התחייה הלאומית. ירושלים נקראת גם "עיר הקודש", "עיר השם" ו"העיר".
כינויי העיר
לעיר כשבעים כינויים של חיבה והערצה ובהם: אהליבה, אריאל, ה' ייראה, הראל, טבור העולם, יפה נוף, כלילת יופי, כיסא ה', משוש תבל, נווה שאנן, עיר היונה, עיר המחוברת, עיר הצדק, עיר השלום, עיר של זהב, קריה נאמנה, קריה למלך רב, קריית חנה דוד, רבתי עם, שער בת רבים, שׂרתי במדינות ועוד.
יום ירושלים
מאז מלחמת העצמאות (תש"ח-1948) ובמשך 19 שנה הייתה ירושלים עיר מחולקת: החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל ואילו חלקה המזרחי כולל ירושלים העתיקה היה בשליטת ירדן למעט הר הצופים. ביום השלישי למלחמת ששת הימים, כ"ח באייר תשכ"ז 1967, כבשו חיילי צה"ל את ירושלים המזרחית והביאו לאיחודה מחדש של העיר המחולקת. כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הכנסת על איחוד ירושלים. הכנסת החילה את החוק הישראלי והמשפט הישראלי בכל חלקי העיר והכריזה על חופש דת ופולחן במקומות הקדושים לבני כל הדתות, יהודים, נוצרים ומוסלמים. לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, י"ד באייר תשכ"ח 1968, קבעה הכנסת כי כ"ח באייר יהיה יום ירושלים. יום זה נועד לציין את איחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות. יום ירושלים קיבל תוקף חוקי בשנת תשנ"ח 1998 באמצעות "חוק יום שחרור ירושלים" שבו נקבע כ"ח באייר חג לאומי.
